פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוקים".
בעולמה של תורת ישראל, "המקום" הוא ביטוי דו משמעותי: גם נקודת ציון גיאוגראפית, גם אחד משמותיו הקדומים ביותר ורבי המשמעות של הקדוש ברוך הוא (והרחיב בעניין זה א"א אורבך בספרו חז"ל, עמ' 29 ואילך). וכך מצינו במשנת תנאים את חוני המעגל שהוא "מתחטא לפני המקום", ואת חסידים הראשונים שהיו שוהים "שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום", ואת עקביא בן מהללאל – שדבריו ליוו גם את הקדושים שהובאו לקבורה בשבוע החולף – וביקש להימנע מלהיעשות רשע "אפילו שעה אחת לפני המקום" ואת ברכת "ברוך המקום, ברוך הוא" שנשזרה גם בברכת כהן שלא נמצא בו פסול, גם בנוסח ההגדה של פסח, ועוד כהנה וכהנה.
במישור הגיאוגראפי, "המקום" מופיע כבר לפני פרשתנו ככינוי למקום מסוים, לקודש הקודשים שבהר המוריה. בפרשת העקדה, נצטווה אברהם אבינו ללכת "אל המקום אשר אמר לו הא-להים" כדי לעקוד את בנו אשר אהב. וכידוע, בעולמה של הלכה ניתן – לצד קדושת האדם והזמן, מקום מיוחד ל"מקום קדוש", ובראש כולם ירושלים וארץ ישראל, שמחייבים את הבאים בשעריהם בקדושה מיוחדת.
הפיגוע הרצחני הנורא שאירע בשכונת הר נוף בירושלים, העניק משמעות חדשה, מצמררת, לפסוק "מה נורא המקום הזה", על שלל משמעויותיו.
מ"מורא" שמשמעותו יראת רוממות של שגב, הוד והדר, ל"מורא" במשמעות של "נורא ואיום" (ע"ע ה"ימים הנוראים" שגם הם נושאים על שכמם שתי משמעויות אלה במקביל), אימה ופחד, כאב וצער.
באחת חזרנו למראות הדמים הנוראים של ההיסטוריה היהודית. מבלי לגרוע כהוא זה מהחומרה, הכאב והצער הנוראיים על כל אדם מישראל שנהרג, עוצמת הזעקה והתהייה לנוכח חכמי תורה, יראי שמיים, האוחזים סידורי תפילה בידיהם, מעוטרים בטלית ותפילין ונטבחים על קידוש השם ב"מקדש מעט" בעיצומה של תפילה לפני בוראם, גדולה שבעתיים.
כמו באסונות ופיגועים אחרים, לא חסרו גם הפעם כמה "יודעי דעת עליון", ומיני שוטים, שמיד נתנו "הסברים" מה טעם עלו הקדושים בסערה השמימה.
יהודי מאמין, יודע כי כמו בעבר, גם לנוכח אירוע מחריד זה, השאלות חזקות הרבה יותר מן התשובות, אם אלה בכלל בנמצא.
אחד הקדושים, הרב משה טברסקי הי"ד, ראש ישיבת "תורת משה", מרביץ תורה ותלמיד חכמים מובהק, בן לשושלת אדמו"רי טולנא, וחוליה נוספת וחשובה במסורת הלימוד המפוארת של בית בריסק, נכדו הבכור של "הרב", הרי"ד סולובייצ'יק ז"ל מבוסטון, שחלק ניכר ומשמעותי במשנתו ההגותית מוקדש לענייני אבלות והספד (ראו לדוגמא ספרו "מן הסערה", מסות על אבלות, שיצא בהוצאת "מאוצר הרב", ירושלים תשס"ד).
אגב עלייתו, עם שאר הקדושים, בסערה השמימה, נזכרתי בכמה דברים ששמעתי מפי אאמו"ר הרב מנחם הכהן, ששמעם מפיו של "הרב", הגרי"ד סולובייצ'יק איש בוסטון, ודומה שיש להם משמעות מיוחדת גם בשעת האבל על נכדו הי"ד.
שנה שבה נפטרה רעייתו האהובה, טניה, לבית עולמה, שנה קשה הייתה. בזה אחר זה נפטרו על "הרב" אמו ואחיו. בימי ה'שבעה' על אחיו ר' שמואל, בא אבי לנחמו ומצאו כשהוא יושב אבל וחפוי ראש, על שרפרף קטן ונמוך בכניסה לחדר שבו שכבה רעייתו האהובה, הרבנית טניה, על מיטת חולייה.
"לאחי ר' שמואל" פתח "הרב" ואמר, "לא היה מזל, לא בחייו גם לא בפטירתו. כידוע, בדומה למצוות התשובה והתפילה (ראו פ' פלאי, על התשובה, עמ' 40 ואילך), עיקר קיומה של מצוות אבלות בלב הוא, ולא רק במעשה חיצוני. ולא עוד אלא שלגבי אבלות כבר אמרו חכמים ש"אין אנינות אלא בלב". ראוי היה אפוא ר' שמואל אחי שכל לבי יהא רק עמו, אך מה אעשה ולאדם יש רק לב אחד, ולבי-שלי מצוי בעיקר כאן, בחדר הסמוך, בו שוכבת רעייתי על מיטת חולייה".
"הרב" הוסיף וביאר מה טעם מתאבל אדם על אמו ואביו שנפטרו מן העולם, גם בשיבה טובה, ובדרך כלל כדרך טבעו של עולם, שנה תמימה, ואילו על בנו או בתו, ששכל אותם בעודם צעירים, שלא כדרך הטבע, אין האבלות עולה אלא למניין 30 יום. "לאדם יש רק אב ואם אחד. הם יחידים וייחודיים. ואילו ילדים – יכול שיהיו לאדם כמה. אביו ואמו של אדם, חוליות הכרחיות הן בשלשלת ה'מסירה', בהעברת ה"מסורת" מדור לדור. לפיכך, כאשר נפטרים הם מן העולם האבל גדול יותר. לא כן, בנים ובנות שהעברת ה"מסורת" שלהם מכוונת רק כלפי עתיד, וגם אם נפטר אחד מהם, יכולה היא להתקיים בנשארים".
לעניין "הרוגי מלכות", או קדושים שנהרגו ונטבחו על קידוש השם, שנקברים דרך כלל בבגדיהם הספוגים בדמם, הוסיף "הרב": כאשר מדובר במלכים (ובעניינא דיומא, ניתן לומר "מאן מלכי – רבנן"), "דין זה, של 'קבורה בבגדים', אינו נובע רק מן החשש שמא נספג בבגדי הנרצח משהו מ"דם הנפש". לדידם, ה"בגד" הוא חלק מהותי מה"מלוכה". לפיכך, כרת דוד המלך את כנף בגדו של שאול ולא את ראשו, להראות לכל שכריתת הבגד – כמוה כהכרתת המלוכה ממנו ומכל זרעו.
לפיכך, חתם "הרב", כאשר ביקש ירמיהו לנחם את צדקיהו המלך, הוא מבשר לו: " בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ". וכאן הבן שואל: וכי נחמה היא זו? לאחר שעיוורו את עיניו, ושחטו בניו לעיניו, מה חשיבות ומה טעם יש לכך שיישרף בבגדי מלכותו עם אבותיו?
אכן, האיר "הרב" את עינינו, מלך של אמת – במלכותו עומד. מכאן יובנו דברי חכמים במדרש האגדה (ילקו"ש שמ"א כד): "אמר ר' יוסי בר חנינא: כל המבזה בבגדים סוף אינו נהנה מהם… 'ויכרות את כנף המעיל… ויך לב דוד אותו'. ר' יהודה אומר: אמר דוד, מה בין קטע ציציתא [=ציצית הבגד] לקטע רישא [=ראשו של שאול]?". ומה שאלה היא זו, הקשה "הרב", וכי אין הבדל בין השניים?
אכן, דוד ביקש לכרות את כנף בגדו של שאול המלך, להראות לכל שכריתת הבגד – כמוה כהכרתת המלוכה ממנו ומכל זרעו. וכך היו נוהגים הגנרלים בצבא הרוסי: משהיה נופל בידם שבוי, קצין בכיר, הדבר הראשון שהיו עושים (ע"ע משפט דרייפוס), קוצצים וכורתים באבחת סכין את ה"פּוֹלֶעטְן" – את דרגותיו, להראות לכל כי באותו רגע סרה כל "שררתו" וניטלה הימנו.
רק כאשר קרבו ימיו של דוד המלך למות, "ויכסהו בבגדים ולא יחם לו", הבין דוד שגם אילו היה כורת את ראשו של שאול המלך ולא רק את כנף בגדו, לא היה יכול ליטול משאול את כתר מלכותו. ואין בין כריתת הבגד לכריתת הראש בעניין זה ולא כלום.
לפיכך, השלים "הרב", כאשר ביקשו לנחם את צדקיהו המלך, אמרו לו שיהא אחד מאותם ארבעה (ראו אדר"נ נו"ב פכ"ג) שיזכו למות "בשיבה טובה" ו"יבוא אל אבותיו בשלום". מלך שזוכה להיקבר "אצל אבותיו", בקברי המלכים, אות הוא שמעמדו וכבודו – בעינם עומדים, ומורשת שהותיר אחריו – לא נמחתה מן העולם אלא בעינה היא עומדת.
ומכאן לתורת "הרוגי מלכות", והקדושים שנהרגים על קידוש השם בכל הדורות, שנקברים בבגדיהם להורות וללמד שגם אם נטלו המרצחים נשמתם, מורשת שהותירו לדורות – בעינה עומדת.
(ויצא תשע"ה)
