יעקב ספוקויני"וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" [ויקרא כו, לב-לג].
פסוקים אלה הם חלק ממסכת הקללות שבפרשה. רש"י מסביר "והשימותי – זו מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצכם שתהא שוממה מיושביה". ואכן, ארצנו היפה, שבה יושבים היום יותר מ-12 מיליון בני אדם, הייתה שוממה ברוב האזורים במשך יותר מ-1,500 שנה. הסופר האמריקאי מארק טווין, שביקר בארץ בשנת 1867, מתאר אותה כארץ 'עזובה ומדוכאת'.
במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר התרבו העולים היהודים, ועוד יותר כאשר נבנו המושבות הראשונות של העלייה הציונית הראשונה, חל מפנה. המושבות היו זקוקות לידיים עובדות, ואז הגיעו אליה פועלים מהארצות השכנות: מצרים, סוריה ואפילו סודן.
פועלים אלה התבססו בארץ לצד המושבות והערים החדשות. הם הצטרפו לאוכלוסייה ערבית שהייתה פה עוד קודם לכן. אוכלוסייה זו הלכה וגדלה, עד שבזמן החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 היה פה יישוב ערבי גדול שמנה יותר ממיליון נפש. האוכלוסייה היהודית, אף היא הלכה וגדלה, בכפוף למגבלות 'הספר הלבן', ומנתה במועד ההחלטה כ-650,000 נפש.
בתוך פחות משלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה, קללת השממה הפכה לברכה
למחרת החלטת החלוקה פתחו ערביי הארץ במלחמה נגד היישוב היהודי על מנת לסכל את הקמת המדינה. אלא שפעולות אלה יצרו בומרנג: מה שהם תכננו לעשות ליהודים, קרה להם. בכל מקום שבו הוכרע הקרב לרעתם, קמו וברחו בהמוניהם.
הגורם העיקרי לבריחה היה התעמולה הערבית. תעמולה זו יצרה פסיכוזה המונית, כאילו היהודים עלולים לבצע טבח בערבים. מטרתה הייתה כפולה: להציג את היהודים כמנשלים ובלתי מוסריים, וכן לאלץ את ארצות ערב לבוא ולהתערב לטובתם. הפצת הכזב על פעולת אצ"ל ולח"י בקרב על הכפר דיר יאסין, במבואות ירושלים, הייתה מבין הגורמים לתופעה. הערבים האשימו את אצ"ל ולח"י בטבח חסר הבחנה. על פי המחקר ההיסטורי, נהרגו בכפר זה כ-100 ערבים, רובם צעירים שלחמו ומיעוטם אזרחים שנשארו בבתים ונקלעו לסערת הקרב. הערבים דיברו על הוצאות להורג של כמה מאות תושבים. השקר הזה חלחל לאוכלוסייה הערבית כולה, וגרם להאצת הבריחה.
"הבריחה של הפלסטינים מבתיהם", כותבת פרופ' אניטה שפירא בספרה 'ככל עם ועם', "הותירה את הישראלים נדהמים ונפעמים. הם לא הבינו את התופעה. אוכלוסייה שלמה קמה ועזבה את מקום מחייתה, מותירה אחריה ערי רפאים. אולם, משתפסו הישראלית את המתרחש, הם ראו בכך נס גדול [ההדגשה שלי; י"ס] שמשנה לחלוטין את פניה של המדינה היהודית".
בישיבת הממשלה שנערכה ב-16 ביוני 1948 התייחס משה שרתוק [שרת] לסוגיית הבריחה:
"אילו קם מתוכנו מישהו והיה אומר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך כדי זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה…".
בן-גוריון אמר: "מלחמה היא מלחמה. לא אנחנו עשינו את המלחמה… אינני רוצה שהבורחים יחזרו. יש למנוע את חזרתם עכשיו… אני בעד שלא יחזרו גם אחרי המלחמה". עם זאת, עמדתה הרשמית של ישראל הייתה כי היא מוכנה להשתתף במימון פתרון הבעיה של הפליטים בכך שיתיישבו במקומות אחרים.
בריחתם ההמונית [כ-700,000] של הערבים הותירה בתים ריקים רבים ואפשרה קליטה של המוני פליטים יהודים, שורדי שואה ופליטי ארצות ערב, תוך כדי המלחמה וגם אחריה. בתוך פחות משלוש שנים הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה. קללת השממה הפכה לברכה. נתקיים בנו מה שכתוב לקראת סוף פרשת הקללות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" [כו, מב].
Yaakovspok1@gmail.com
