ההחלטה הגורלית

"מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת ישראל במובן פוליטי,  הייתה התרחשות כמעט על-טבעית"

הכול היה ערוך ומוכן לחתונה של יעקב ורחל. לבן אסף את אנשי המקום וערך משתה. יעקב התמים לא ידע מה מצפה לו. הוא היה משוכנע שהוא מתחתן עם אהבת חייו, רחל, ולמרבה ההפתעה "וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־ הִ֖יא לֵאָ֑ה".

אומר על כך רש"י: "אבל בלילה לא הייתה לאה, לפי שמסר יעקב לרחל סימנים, וכשראתה רחל שמכניסים לו לאה, אמרה 'עכשיו תִכַּלֵם אחותי', עמדה ומסרה לה אותם סימנים". רש"י מתבסס על  הגמרא במסכת מגילה [יג:] אשר מוסיפה, כי בזכות מעשה נאצל זה זכתה רחל, שייצא ממנה שאול המלך.

ההחלטה הגורלית של רחל איננה דבר של מה בכך. שבע שנים חיכתה למעמד הזה, להתחתן עם בחיר ליבה. למרות זאת, הקריבה רחל מעצמה למען אחותה לאה, אשר ילדה את מחציתו של עם ישראל! אלמלא החלטתה של רחל, לאה לעולם לא הייתה מתחתנת עם יעקב. יתרה מכך, רחל לקחה סיכון עצום. היא לא יכלה לדעת מה תהיה תגובת יעקב. אולי יכעס ולעולם לא ירצה להינשא לה?

לבן עצמו חשש מסצנריו דומה. אולי יבחין יעקב ויגרש את לאה בבושת פנים. לכן, כדברי המלבי"ם, הכין את כל התפאורה מסביב. הוא אסף את כל אנשי המקום: "כדי שיסכימו על המנהג שלא לתת הצעירה לפני הבכירה ושיֵבוֹש יעקב לגרש את לאה מפני הפרסום, שלא יבדוק יעקב אם היא לאה או רחל כי יסמוך שלא ירמה אותו במעמד כל אנשי העיר".

הייתה זו החלטה גורלית גם מצד לאה. לא קל להינשא למישהו שאיננו רצה בך. שתיהן, יש לומר, צייתו לאביהן וביכרו בכך את רצון האב על פני רצון הבעל המיועד – יעקב.

השבוע לפני 75 שנים [יז' כסלו תש"ח, כט' בנובמבר 1947] קיבלה עצרת האו"ם החלטה גורלית – החלטת החלוקה- חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. ההחלטה התקבלה ברוב של 33 מדינות בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעו. הייתה זו החלטה שהובילה להקמת מדינת ישראל חצי שנה מאוחר יותר.

לא היה קל להשיג רוב כזה בארגון הידוע בהחלטות אנטי ישראליות. יתרה מכך, כשמביטים בהרכב המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה היהודית, בולטת העובדה שהגוש הקומוניסטי נמצא בצד היהודי. בראש הגוש הזה עמדה ברה"מ ובראשה הרודן סטאלין. זה אותו סטאלין שסגר את רוב בתי הכנסת בברה"מ כאשר עמד בראש ה- יבסקציה – המחלקה היהודית. זה אותו מנהיג שהוציא להורג את יריביו וביניהם יהודים רבים עוד בשנות השלושים.

נציגו של סטאלין, גרומיקו, הפתיע את העולם בנאומו הפרו-יהודי באו"ם, כשאמר בין היתר: "מְרבים מבין השרידים היהודים באירופה נשללו ארצות מולדתם, בתיהם ואמצעי הקיום שלהם. מאות אלפי יהודים נדדו בארצות שונות באירופה בחיפוש אחר אמצעי קיום ומחסה… האומות המאוחדות אינן יכולות ואינן רשאיות להתייחס למצב זה באדישות. זאת כיוון שיחס זה אינו מתיישב עם העקרונות הנעלים, שעליהם הוצהר במגילת האו״ם. מגילה המבטיחה הגנה על זכויות האדם ללא הבדל גזע, דת ומין. הגיעה העת לסייע לאנשים אלו, לא במילים כי אם במעשים. חיוני להראות דאגה לצרכים הדחופים של עם, שהתנסה בסבל כה רב בעקבות מלחמה שהביאה גרמניה ההיטלריסטית. זו חובתן של האומות המאוחדות…".

כמה חודשים לאחר ההחלטה, נסוגה ארה"ב מהחלוקה והרוסים הם שסיכלו את הכוונה להחליף את משטר המנדט הבריטי במשטר נאמנות של האו"ם. אותה ברה"מ, שתמכה במלוא העוצמה בהקמת מדינה יהודית, הפכה את עורה שנים ספורות אח"כ, וסיפקה נשק מתקדם לאויבי ישראל  – מצרים וסוריה.

היה פה אפוא חלון הזדמנויות היסטורי חד- פעמי, אשר גרם לרב סולובייצ'יק לכתוב את הדברים הבאים: "מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת ישראל במובן פוליטי, הייתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהייתה אז אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין כי האו"ם נוצר במיוחד לתכלית זו- לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה… אינני יודע את מי ראו נציגי העיתונות בעיני הבשר בכיסא הנשיאות באותה אספה גורלית, אשר בה הוחלט על ייסוד מדינת ישראל. אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב הראש האמיתי שניצח על הדיונים – הַדוֹד [= הקב"ה]" ["קול דודי דופק", תשל"ז].

ה' היטה את ליבם של מנהיגי האומות, להצביע בעד ההחלטה הגורלית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

(ויצא תשפ"ג)