ערבות ואחדות

בפרשת התוכחה מזהיר הקב"ה על מנוסת ישראל מהאויב שתגרום למפלתם: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב…" (כו, לז). חז"ל למדו מפסוק זה יסוד חשוב: "מלמד שכולם ערבים זה לזה". דהיינו, אף שחלק מהנופלים הם לא החוטאים עצמם, הם נענשו משום שהיה בידם  למנוע את מעשה החטא על ידי תוכחה ראויה.

ערבות זו באה לידי ביטוי כאשר העם בא"י. הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מחלקת בין עבירת היחיד בחוץ לארץ לבין עבירת היחיד בא"י. בעוד הקהילה בגלות נענשת על עבירת היחיד רק אם העבירה התבצעה בפרהסיה, הרי שבא"י נענשת האומה אפילו על עבירה הנעשית בצנעה. מדוע הערבות בא"י גדולה יותר?

מסביר המהר"ל בנתיב הצדקה פרק ו': "כאשר נכנסו ישראל לארץ, היו ישראל עם אחד לגמרי… כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ, והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד, הוא ארץ ישראל…".

בעוד בגלות הערבות נובעת מחובתו של אדם להוכיח את החוטא, בא"י האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה. תנאי לערבות הוא העובדה שאנו ישות אחת.

השבוע יחול יום ירושלים. באחת משיחותיו, שאל הרב משה צבי נריה זצ"ל: מדוע לא נכבשה  ירושלים במהלך מלחמת השחרור ונאלצנו להמתין 19 שנה? כך השיב: "הסוד של ירושלים הוא אחדות. ירושלים – עיר שחוברה לה יחדיו, עיר שעושה כל ישראל חברים. זו הסיבה לכיבוש ירושלים דווקא בששת הימים….  אכן, לפני 19 שנה, פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון, ואלו חיילי האצ"ל עמדו לפרוץ דרך שער שכם. מפולגים ומפורדים היינו. אילו הצלחנו אז היו 'שניים אוחזין' בירושלים, וכל אחד היה אומר 'כולה שלי'. ירושלים היתה הופכת למקור של פירוד, לסיבה של מריבה ומדון. סלעי ירושלים היו הופכים לסלעי מחלוקת… ואילו ירושלים לא נתחלקה לשבטים, היא ניתנה לעם ישראל כולו… ירושלים באה להרבות שלום בעולם. ולכן, רק עתה, כשנכנסנו כולנו דרך שער אחד – שער האריות, 'הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא', רק עתה כשכולנו מאוחדים… זכינו למאורע הגדול – המחזיר שכינתו לציון החזיר לנו את ירושלים!" וכפי שכותב הרב קוק זצ"ל: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג שכד).

עם ישראל נחשב יחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצלה

יום ירושלים הוא תזכורת חשובה לצורך באחדות. במלחמה אנו עדים לאחדות הלוחמים, אולם לצערנו בעורף ניכר הקיטוב. במיוחד כשאנו במלחמה קשה מול אויבינו, מוטלת עלינו משימה לצמצם את הקיטוב בתוכנו.