לעקור מן השורש

"השיבה שופטינו כבראשונה", כך מבקש כל יהודי שלוש פעמים ביום בתפילת שמונה עשרה. אבל האם באמת זה מה שאנחנו רוצים? הסאגה שאירעה השבוע בוועדה למינוי דיינים מעלה סימן שאלה גדול אם זו באמת שאיפתנו.

משפט צדק הוא אחת מהבשורות החשובות שהיהדות מבקשת להביא לעולם. אחת משבע מצוות בני נוח היא הדינים, שמשמעה להקים מערכת משפט שתדון את עוברי העבירה. דור המבול נענש על כך שחמס וגזל ללא משפט, ושבני הא-לוהים לקחו להם נשים "מכל אשר בחרו", מבלי לתת על כך את הדין. אברהם מתפלל על סדום בטענה ש"השופט כל הארץ לא יעשה משפט", וא-לוהים אומנם בוחר בו בגלל זה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

משה רבנו נותן תורה, שבה לצד חיובים שבין אדם למקום ישנה מערכת משפט המסדירה את היחסים החברתיים. הוא מתרה בשופטים לנהוג בצדק וביושר, לא להכיר פנים ולא לעשוק דלים. כאשר בנות צלופחד חשות שהדין מפלה אותן, הן דורשות מענה ממשה, אשר מקשיב לדבריהן ונענה לבקשתן. אך האם הדבר התקיים? האם עם ישראל הצליח להקים מערכת משפט ישרה וצודקת?

בתקופות מסוימות כן, אבל כנראה שאלו היו יוצאות מן הכלל. שמואל הנביא שפט את ישראל בנאמנות, אבל בניו כבר לא הלכו בדרכו. נביאי החורבן מתארים מציאות עגומה שבה מערכות השלטון והמשפט הושחתו וזוהמו. "שריך סוררים וחברי גנבים", אומר ישעיהו. "כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". הנביא אומר זאת דווקא בתקופת מלכותו של חזקיהו המלך, שבה חווה עם ישראל שגשוג רוחני וניצל בנס ממתקפת סנחריב. בשורתו תהיה כי "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".

היועץ המשפטי של בתי הדין בעצמו פנה ליועמ"שית בבקשה להתערב בנעשה בוועדה למינוי דיינים

ימי בית שני לא היו טובים מאלה. אגדות חז"ל מתארות את העוולות המשפטיות שנעשו לכאורה בחסות החוק, ושהובילו לחורבן נוסף. מערכת המשפט נשלטה אז על ידי המלך, עד שנקבעה ההלכה הדרמטית ש"מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם לפי שאין נכנעים לדברי תורה שמא תבא מהן תקלה" (רמב"ם סנהדרין ב, ה). משמעות הדבר שהמלך (שאינו מבית דוד) היה בפועל מעל החוק. הסיבה לכך היא מעשה שהיה עם ינאי, שבא לפני הסנהדרין לאחר שעבדו הרג אדם, והדיינים פחדו לדון אותו (בירושלמי אומנם מובאת מסורת אחרת, אך להלכה פוסק הרמב"ם כמסורת הבבלי בעניין הזה).

חורבן הארץ בא כאשר מערכת בתי הדין הופכת להיות נשלטת על ידי השלטון, לוקה באינטרסים זרים, ואז אין בה לא צדק ולא יושר. אך א-לוהים מבטיח שהוא שומע צעקת ענווים, אלמנות ויתומים, גרים ולווים שנאנקים תחת חובות כבדים (שמות כב). ואם מערכת המשפט לא נותנת להם סעד, א-לוהים לא יאפשר לנו להמשיך להתקיים כחברה עצמאית וריבונית.

ביום שני האחרון הייתה אמורה להתכנס בממלכת ישראל השלישית הוועדה למינוי דיינים, במטרה לאייש תקנים בבתי דין אזוריים ועוד תקן בבית הדין הרבני העליון. אל השלב הסופי הגיעו 90 שמות של דיינים, שמתוכם היו אמורים להיבחר 15. אלא שהיועץ המשפטי של בתי הדין בעצמו פנה ליועמ"שית בבקשה להתערב בנעשה בוועדה. הסיבה: כשליש(!) מהמועמדים הם בעלי קרבה משפחתית בדרגות שונות אל הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו (חבר בוועדה), אל ח"כ אריה דרעי (שאיש אמונו, השר לשירותי דת, יושב בראש הוועדה), ועוד חברים אחרים בה. מפאת כבוד האנשים, לא אציין כאן שמות, אבל ניתן למצוא אותם בקלות באתרי החדשות השונים.

באופן תמוה, היועמ"שית החליטה לא התערב, מה שהוביל לעתירה לבג"ץ. ביום ראשון, יום לפני כינוס הוועדה, הוציא שופט העליון, אלכס שטיין, צו ארעי האוסר על כינוס הוועדה עד שתתקבל תגובת המדינה. משמעות ההחלטה היא שבסיס העתירה, שטענה לנפוטיזם ולניגוד עניינים במקום הכל כך רגיש הזה, התקבל.

מי שטוען שכך הדברים התנהלו גם במערכת המשפט האזרחית כנראה שצודק, אבל זה ממש לא מצדיק את ההתנהלות המבישה הזו בבית הדין הרבניים שאמורים לפסוק דין תורה, ולהוות סמל בהיר של יושרה וצדק. בתקומת מדינת ישראל זכינו בהזדמנות לכונן מחדש את מוסדות הדת. אבל כפי שהדברים מתנהלים כעת, נראה שדי מהר חזרנו לתרבות הקלוקלת של בית ראשון ושני, אותה תרבות שהובילה לחורבן הארץ.

את התרבות המושחתת הזו צריך לעקור מן השורש. מזל שהיה לנו את בג"ץ כעת כדי לעצור את החרפה הזו. אבל כמה מקרים כאלה עוד קיימים מתחת לפני השטח?