הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)פעם החילונים לא קראו לעצמם חילונים. הם קראו לעצמם חופשיים. כי כך הם זיהו את עצמם – אנשים שיצאו לחופש מכבלי הדת הכופה ומגבילה אותם. בעיני זו אחת האירוניות הגדולות של התרבות היהודית לדורותיה. כי אם יש רעיון שהדת היהדות ביקשה להביא לעולם, הרי שזהו החופש.
חישבו על השפה העברית. העברית דלה במלים. יש בה פחות משליש מלים מאשר השפה האנגלית. ובכל זאת, באנגלית – היא שפת האומה האמריקנית החופשית – יש שתי מלים מרכזיות לחופש (Freedom ו-Liberty; אולי גם Emancipation), ואילו בשפה העברית יש שלוש מלים למושג הזה: חופש, חירות ודרור. השפה, כידוע, היא ביטוי לתרבות. ושלוש מלים שונות לרעיון החופש בשפה כל כך דלה במלים מלמדות עד כמה הרעיון הזה מרכזי בתרבות היהודית.
לא צריך ללכת רחוק כדי להיווכח בכך. החג המכונן של האומה היהודית הוא חג החירות. אנו חוגגים כאומה את יציאתנו לחופשי מעבדות מצרים. במשך שעות ארוכות בליל הסדר, מתכנסות משפחות יהודיות ומספרות את הסיפור של השחרור הראשון שלנו מעבדות. אנחנו לא מדברים שם על שום דבר אחר – לא על דתיים וחילונים, לא על מקדש וקורבנות, לא על מלחמת אחים שהובילה לירידה למצרים, וגם לא על פוליטיקה (משה רבנו כלל לא מוזכר בהגדה). אנו מתמקדים רק בעניין אחד, בניסיון לשחזר את חוויית היציאה ממצרים, לטעום כמו אבותינו את טעם החירות. כך מורה המשנה במסכת פסחים (י, ה):
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. שנאמר 'הגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'."
הסיפור הוא קולקטיבי, אך החוויה צריכה להיות אינדיבידואלית. כל אדם צריך לראות את עצמו כיוצא לחירות. כל אדם צריך להרגיש שהסיפור אירע לו, באופן פרטי. הוא יצא לחירות.
החירות בולטת גם בטקסט המכונן של האומה היהודית – עשרת הדברות. הדיבר הראשון הוא "אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". היו ששאלו מדוע א-לוהים הציג עצמו כאן כמוציא את ישראל ממצרים ולא כבורא העולם. אך נראה שהתשובה ברורה: המפגש הראשון של האומה הישראלית עם א-לוהים לא היה במסדרונות המחלקה לפילוסופיה אלא בחוויית השחרור ממצרים. זו תעודת הזהות של א-לוהי ישראל בעיני עמו. בכך ניתנה קריאת כיוון לכלל מצוות התורה – הכל נועד לשמר את אותה תודעה של חירות באומה הישראלית.
הנה, המצווה הראשונה בקובץ המשפטים שניתן בהר סיני הוא שחרורו של העבד העברי לאחר שש שנות עבודה. זו היתה מהפכה עצומה בעולם שראה בעבדות מוסד לגיטימי וטבעי. המצוות האחרונות שניתנו בהר סיני היו השמיטה והיובל אשר קראו דרור לכל יושבי הארץ.
בספר דברים, יינתנו מצוות שונות אשר יגוננו על החירות מפני מוסדות השלטון. משה מצווה למנות שופטים ישרי דרך ואנשי אמת בכל עיר כדי לשמור על הסדר הציבורי. הוא מגביל מאד את כוחו של המלך וכופף אותו לחוק. את סמכות הנביא הוא מגביל באמצעות מבחנים שהציבור עורך לו ואף מורה להורגו אם הוא מנצל את כשרונו כדי לסתור את חוקי התורה. אפילו את דמותו של משה התורה מצמצמת, כאשר היא מסתירה את מותו ואת מקום קבורתו, לבל נפתח בו תלות.
החוט השוזר את התורה כולה הוא שימור החירות הפרטית והקולקטיבית, והרוח הזאת הוטבעה באופיו של העם היהודי. רוח זו גרמה לנו להיות מבעלי המחשבה החופשית והיצירתית ביותר בעולם לאורך כל שנות קיומנו. היא זו שהרימה אותנו גבוה, ובה בעת היתה אחראית לשנאה כלפינו. הוא זו שהפכה אותנו לעם קשה עורף והיא זו שאפשרה לנו לשוב אל ארץ אבותינו לאחר אלפיים שנות גלות. ומעל הכל, היא זו שאפשרה לנו להקים כאן מדינת יהודית-דמוקרטית, שהנם מושגים משלימים ולא סותרים.
אז מהו הסיפור שאנחנו בוחרים לספר לילדינו? האם במערכות החינוך הפורמליות והלא-פורמליות אנו שמים את הדגש על החירות שהמסורת היהודית מבקשת להעניק לאדם ולחברה, או שאנו מספרים להם סיפור אחר – שהמסורת היהודית מבקשת מהם בעיקר ציות וכניעה? האם אנו מעודדים בהם חשיבה עצמאית או שמא אנו מצפים שהם רק ישננו את מה שנאמר ונכתב?
חג הפסח הוא ההזדמנות לשוב ולרענן עבורנו, ובמיוחד עבור ילדינו, את הסיפור הקיומי שלנו. לקרוא לאלה שעזבו את המסורת חופשיים זהו עלבון ליהדות כולה. זהו תעודת עניות שלהם אבל גם שלנו. משהו בדרך שבה העברנו את הסיפור שלנו השתבש.
