המלכוד של הציונות הדתית

גדלתי בחברה ציונית דתית. למדתי בחינוך ממלכתי דתי – ביסודי ואחר בישיבה תיכונית, הלכתי לבני עקיבא, התפללתי בבית כנסת ציוני-דתי, הלכתי לישיבת הסדר ואף היום אני עובד בתנועת נאמני תורה ועבודה העוסקת בציונות הדתית. ועל אף שאינני מבוגר כל כך, מי שעיצב את זהותי בשנים המרכזיות בחיי – גיל הנעורים, היו ר"מים חרדיים. אלה היו המחנכים שלי בישיבה התיכונית שבה למדתי, למעט בודדים שהיו על הרצף שבין החרדיות לציונות הדתית (וגם הם היו לבושים בלבוש חרדי עם כיפה שחורה).

אינני מציין זאת לגנאי כלל ועיקר. המחנכים החרדים שלי בישיבה התיכונית היו מצוינים. אהבתי אותם ויש לי רק זיכרונות טובים מהם עד היום. מעל כולם מתנוססת עד היום בזיכרוני דמותו של ראש הישיבה שלנו, שהשפיע עליי יותר מכל מחנך אחר. תלמיד חכם עצום ואדם בעל אחד המוחות המבריקים ביותר שפגשתי מעודי. כל שיעור עיון בגמרא איתו היה חוויה אינטלקטואלית ורוחנית ראשונה במעלה. הוא היה חד, חריף, איש אמת, ובעל אישיות כריזמטית וכובשת. הוא היה בוגר ישיבת חברון החרדית.

אני משתף בביוגרפיה שלי לא מטעמים נוסטלגיים אלא כדי לתאר את המלכוד שבו אני, וכלל הציונות הדתית, נמצאים בו. ניסיון החיים האישי שלי הוא רק דוגמה למורכבות שבה נתונה הציונות הדתית, במיוחד היום.

ברשימות האחרונות הזכרתי את הקולות הגוברים והולכים בתוך הציונות הדתית לתת גט לציבור החרדי, בעקבות סירובו להתגייס לצבא. אם פעם קולות אלה היו מעטים, כיום הם מצויים במיינסטרים. עיתונאים וכתבים, רבנים ומחנכים ואישי ציבור קוראים לשלול מהחרדים זכויות וקצבאות אם הם יתמידו בסירובם לקחת חלק במאמץ המלחמתי. הרי גם הציונות הדתית לומדת תורה ובכל זאת מתגייסת. אין סיבה שהחרדים לא יעשו זאת גם.

עד כמה קולות אלה היו חזקים אפשר ללמוד מהצהרתו של יו"ר מפלגת 'הציונות הדתית', בצלאל סמוטריץ', שקראה לחייב את החרדים בגיוס על פי כל צרכי הצבא. זהו שינוי גישה, לאחר שבמשך זמן רב הוא יישר קו עם דרישות המפלגות החרדיות. כנראה שהלחץ הציבורי הרחב בתוך הציונות הדתית השפיע עליו לשנות עמדות.

אבל האם באמת יכולה הציונות הדתית לתת גט לחרדים? האם היא באמת יכולה לקחת אחריות על מהלך שיוציא את החרדים (אם יתמידו בסירובם להתגייס) מחוץ לחברה הישראלית?

זהו תורף המלכוד שבה היא מצויה. מצד אחד, המגזר הציוני-דתי מאד רוצה לעשות זאת. מלחמת חרבות ברזל חידדה בו את התחושה שהשותף האמיתי שלו הוא המגזר הציוני, גם אם הוא אינו שומר את כל המצוות. עם החרדים אין לו עוד שותפות. אבל מצד שני, המגזר לא יכול להתנתק באמת מהחרדים. עד כמה שלציונות הדתית יש מוסדות עצמאיים ורבנים משלה, עדיין יש בה כפיפות קומה, אם תרצו רגשי נחיתות, כלפי הציבור החרדי. גם אם לחלקים מסוימים בתוכה יהיה קשה להודות בכך, זו המציאות.

תבדקו ומצאו: כמה מתוך החרדים תומכים במוסדות או בפרוייקטים של הציונות הדתית? לעומת זאת, כמה מהציונות הדתית תומכים במוסדות חרדיים? ועוד שאלה: כמה חרדים רואים ברבנים ציונים דתיים סמכות רוחנית וכמה מהציונות הדתית רואים ברבנים חרדיים סמכות רוחנית? בעוד החרדים "לא סופרים" את עולם התורה הציוני-דתי, הציונות הדתית דווקא רוחשת כבוד עצום לעולם החרדי. פוסקים חרדיים מקובלים על הציונות הדתית, אך לא להפך. הציונות הדתית רואה בישיבות החרדיות שותפות שוות לקיום עולם התורה באופן שאינו הדדי.

כל זה מציב את הציונות הדתית במלכוד: עד כמה שהיא רוצה, היא לא יכולה להתנתק באמת מהציבור החרדי. היא חשה נחותה לעומתו מבחינה תורנית. ואחת הסיבות המרכזיות לכך הוא הסיפור שבו פתחתי. במשך שנים, המחנכים המובילים בציונות הדתית היו חרדים. הם היו בישיבות התיכוניות וגם בישיבות הגבוהות וההסדר. לימוד התורה אצלם נחרת בתודעה הציונית דתית. להתנתק מהמגזר החרדי כמוהו להתנתק מהזיכרונות ומהזהויות הללו, וזה דבר שאינו באמת אפשרי.

כיום, כבר אין הרבה ר"מים חרדים בישיבות התיכוניות והגבוהות. אך יש הרבה חרד"לים. וגם עובדה זו לא מאפשרת את הניתוק של הציונות הדתית מן החרדים, שכן החרד"לים רואים עצמם שותפים למגזר החרדי באתוס של עולם התורה ובצורך להסתגר מפני התרבות העכשווית.

כך שחרף כל הקריאות והרצון העז להתנתק מן הציבור החרדי, נראה שהציונות הדתית לא באמת מסוגלת לכך. היא במלכוד, שכדי לצאת ממנו היא תצטרך לעבור התמרת זהות עמוקה. זה איננו דבר שקורה בכמה שבועות וגם לא בכמה חודשים.