פחד ממוות הוא נושא שהעסיק פסיכולוגים וחוקרים במשך שנים רבות. חוקרים שונים הציעו תיאוריות וגישות שונות כדי להבין ולהסביר את הפחד הזה, אם מפני הפסקת הקיום ואם מפני הדאגה לקיום האנושי.
חכמים לימדונו "כל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין מ"ג ע"ב). לימוד זה השליך על ההדרכה ההלכתית, שלפיה הנכנסים אצל מי שעומד למות אומרים לו, "התוודה עד שלא תמות. הרבה היו שנתוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו ומתו, והרבה שהיו מתוודין מהלכין בשוק. שמא בזכות שאתה מתוודה אתה תחיה" (שמחות, פ"א).
כמה עומק ומחשבה מקופלים בניסוח כל כך מעודן וחכם. ב'חיי אדם' מובא, ועוד אומרים לו, "התוודה, כי כל המתוודה על חטאיו מוחלין לו" (חכמת אדם כלל קנ"א סי"א). מוסיף ה'חיי אדם' שכיוון שהדבר הפך הרגל "אין החולה דואג מזה כלום" (שם), אך סייג את הדברים וכתב "במקום שאין מנהג זה, אין אומרים כן לחולה, שמא ידאג על מיתתו, שכן דרך ההמון לדאוג כשאומרים לו התוודה" (שם). הלכה זו לא נאמרה אלא בנוטה למות "כדי שלא יהא נשבר לבו" (ב"ח יו"ד של"ח, ש"ך שם סק"א).
בעל 'ערוך השולחן' כתב שהיות שעניין אמירת הווידוי גורם כאב וצער, על כן יש לשקול היטב אם לומר לחולה להתוודות (יו"ד, של"ח, סעי' א'-ב'). גם מציאות החיים השתנתה, וכיום מרבית החולים נפטרים בבית חולים ולא בביתם כשקרוביהם ליד המיטה, כך שבבית חולים לא תמיד מתאפשר לומר את הווידוי.
וידוי אינו בא רק על פשעים ועוונות, וידוי הוא גם על מצוות
הרב שמואל מאיר וואזנר זצ"ל משיב לבן שלא קיים וידוי עם אביו טרם פטירתו וחש כי לא נהג כשורה, שדין וידוי לפני הפטירה אינו אלא צד הספק, אף שאין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא, ובוודאי ייסוריו כיפרו על חטאיו "וא"כ אין מקום לנקיפת הלב של כבודו נ"י" (שו"ת שבט הלוי ח"ח רנ"ב).
הרב קוק כתב בביאורו ל'מודה אני': "ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בביטוי 'מודה' ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התוַדוּת והודאה על האמת" (עולת ראיה ח"א, עמ' א').
וידוי אינו בא רק על פשעים ועוונות, וידוי הוא גם על מצוות, כדי לחזק את הלב אל דרך ה'. הכרת הטוב שחש האדם בהקיצו משנתו אל יום חדש העומד בפתח, מעוררת אותו להתעלות מעל ההשקפה החומרית, ומתוך כך הוא בא לתקן את חטאיו ולתקן את מעשיו, להודות על חטאיו ולהודות על האמת – הן האמת של מעשיו, והן האמת של ההכרה בטוב האלוקי המחיה את העולם.