ונתתי שלום בארץ

כדרכה של תורה, בפתחה של פרשת הקללות שבספר ויקרא, בא רצף של ברכות שאחד ממוקדיו הוא ברכת השלום: "נָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם". הכפילות שבפסוק אומרת דרשני: אם יהא שלום בארץ, אך ברור הוא ש"חרב לא תעבור בארצכם", ולהיפך.

פרשני המקרא, ראשונים כאחרונים, נדרשו לקושי זה, וביקשו ליישבו בפנים שונות. מקצתם פירשו שראש הפסוק "ונתתי שלום בארץ" אינו מתייחס כלל לשלום עם האויבים שמבחוץ אלא לשלום הפנימי. וכך כותב הרמב"ן, בדברי ברכה שלרגע ניתן היה לחשוב שנלקחו ונאמרו בימינו ולימינו: "ונתתי שלום בארץ – שיהיה שלום ביניכם, ולא תלחמו איש באחיו". את סוף הפסוק מפרש הרמב"ן כמעין סיבה ותוצאה: "השלום – הוא שישבית חיה רעה מן הארץ, 'וחרב לא תעבור בארצכם' כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה".

פרשנים אחרים פירשו בכיוון ההפוך: "נתינת השלום" היא אכן עם האויבים שמחוץ, ואילו ברכת "וחרב לא תעבור בארצכם" מתייחסת ל'חרבות הפנימיות', לאלימות הקטלנית של מעשי רצח ותאונות דרכים, מעשי תקיפה, חבלה ואונס יומיומיים, שהלכו וקנו להם – למרבה הצער ולמגינת כל לב – שביתה של קבע במדינה ישראל, עד שהיו, לא עלינו, לשגרת חיים, שרק מעטים אם בכלל עוד נותנים עליה את הדעת מדי יום.

אחד מביטויי השלילה שמתמקדים בעצם קיומן של "חרבות" – כלי נשק – בארץ, מצוי בהלכה הקובעת שאין להיכנס לבית הכנסת עם כלי נשק, אוסרת להתפלל במקום שמצויה בו "חרב" – כלי נשק גלוי, או זו המחייבת את כיסוי הסכין שמונחת על השולחן בעת ברכת המזון. לפי שהתפילה והברכה נועדו להאריך חיים, ואילו ה'חרב', לסוגיה ולגווניה – אפילו יש צורך בה – תכליתה להכרית חיים.

בין כך ובין כך, כמה אנו זקוקים להתגשמות ברכות אלה בחברה הישראלית דהאידנא, חברה מדממת וכואבת, שהאלימות – הפיזית והמילולית כאחת – תוקפת אותה מבית ומחוץ, עד שהייתה לאחד מסממניה הרעים וכואבים, בכל ימות השנה ולעת הזו ביתר שאת.

בבקשו ליישב את הקושי הנזכר, הולך רש"י בדרך משלו ומפרש את סוף הפסוק כך: "וחרב לא תעבור בארצכם" – אין צריך לומר שלא יבואו [האויבים] למלחמה [שהרי בראש הפסוק כבר נאמר שיהיה שלום בארץ], אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה".

אכן, בפירושו לראש הפסוק, "ונתתי שלום בארץ", שמשמעותו נראית פשוטה מכל ואינה זקוקה כלל לפירוש, מכביר רש"י מילים, שלא כדרכו, וכותב: "שמא תאמרו: הרי מאכל, הרי משתה, אם אין שלום – אין כלום. תלמוד לומר: אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול כנגד הכל".

מרוב קולות התרועה, קיימת סכנה מוחשית שבמישור הערכי ייאלמו-ייעלמו קולות השברים שהותירה אחריה המלחמה, בדמות עשרות אלפי חללים ופצועים

פירוש זה נותן ביטוי לאחד הערכים החשובים ביותר בעולמה של תורת ישראל: השלום. ויש לו אינספור ביטויי משנה: הקב"ה הוא "מלך שהשלום שלו", ובכל יום תמיד אנו מתפללים כמה פעמים ש"עושה השלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל". ומשפוגש אדם את חברו חייב הוא להקדים לו ברכת "שלום", וכך אנו נוהגים גם במלאכים הבאים להיות עימנו בליל השבת, "שלום עליכם מלאכי השלום" (בהקשר זה סיפר לי אבי שיחי' שכאשר הגיע, במסגרת "מבצע משווה" לפני כ-70 שנה(!) לדרום אפריקה, במסע הראשון לאחר קום המדינה של אוניית חיל הים אח"י משגב ק-30, קיבלו אותם רבה של הקהילה ואנשיה את אנשי הצוות כשדמעות בעיניהם, בשירת ה"תקווה" ובברכת "שלום עליכם, מלחי השלום…").

בסערת המלחמה הנוראה, ובעל כורחנו, נשכח לעיתים ערך השלום בצד. כנגדו צומחת ועולה תופעה לא רצויה של קידוש המלחמה והאדרתה עד שמיים. עד כדי כך, שלא אחת נשמעים קולות רמים, המביעים שמחה גדולה על פרוץ המלחמה, ורואים בה "אתחלתא דגאולה", אם לא גאולה ממש.

בהקשר זה גם מוזכרים תדיר דברי הראי"ה קוק, ב"אורות המלחמה", שלפיהם "כשיש מלחמה גדולה בעולם, מתעורר כוח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם… כתום המלחמה, מתחדש העולם ברוח חדש, ורגלי משיח מתגלים ביותר".

ספק רב, אם דברים אלה (שנכתבו בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ונדפסו עם סיומה) היו נכתבים ונאמרים על ידו גם בתום המלחמה, ולא כל שכן לאחר מלחמת העולם השנייה, ומקל וחומר בחלוף כמאה שנה מאז נכתבו, פרק זמן שהותיר אחריו שובל של עשרות מיליוני חללים בעולם כולו. מלחמות גדולות היו והווה, אך משיח – ואפילו "רגלי משיח" – אין.

ביטוי חיצוני לעוצמת תחושת הגאולה של חלק מהשמחים על המלחמה, ניתן בשופרות הצצים, כפטריות אחר הגשם, בשדה המערכה. אלה מוחזקים דרך קבע בפק"ל לצד המימייה, משל היו מחזיקיהם, וביניהם לוחמים עזי נפש אך זוטרים בדרגתם, לפחות במעלת הרב הצבאי הראשי במלחמת ששת הימים.

אין צריך לומר שחיזוק רוח הלחימה חיוני להצלחה בה, והוא דבר בעיתו. אך לצד הנחוץ וההכרחי, מרוב קולות התרועה, קיימת סכנה מוחשית שבמישור הערכי ייאלמו-ייעלמו קולות השברים שהותירה אחריה המלחמה, בדמות עשרות אלפי חללים ופצועים, בגוף ובנפש, שבויים חטופים ונעדרים. אין צריך לומר שעל מנת להשמיד את אויבינו עלינו לרדוף אותם עד חורמה, להבטיח שהארץ לא תימלא עוד חמאס, ולכלותם מן הארץ.

אכן, גם בהריע חצוצרות המלחמה, ברעום התותחים, והמטוסים והטנקים, והמל"טים ולוחמת הסייבר, אסור לנו לשכוח לרגע את ההבחנה וחובת ההבדלה שבין קודש לחול, בין אור לחושך, בין כורח המציאות של המלחמה האיומה והנוראה, לבין הערך הרצוי של השלום, "ששקול כנגד הכל".