הארות באבות – פרק ב'

איזה מקום?

"וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ".

מהו אותו "מקומו" שהמשנה מבקשת להגיע אליו? הוא אינו טריטוריה, שטח אדמה. מדובר במקום מנטלי. אם כך הדבר, האומנם יכולים אנו להגיע ל"מקום" שבו נמצא הזולת? האם נוכל להגיע לאינספור ההשפעות והמרכיבים אשר בעטיים עשה החבר מה שעשה? ייתכן שהמשנה מודעת לכך שאי אפשר להגיע למקומו של אותו חבר ולכן מבקשת שלא לדון. בכלל לא לדון.

החברה הישראלית נמצאת כבר מספר שנים באובססיית השיפוט. אנו מרבים להסביר מדוע זולתנו הוא זולת, מדוע הוא נוהג כך וכיצד עלינו להגדיר אותו. השיפוט מטבעו מפתח עיוורון. אנו קובעים דעה על אדם לפי דעותיו, לבושו, מקום מגוריו ועוד. השיפוט הוא אוטומטי, אלים מאוד ומעמיק ניכור. העצה של המשנה היא עצת זהב: אם אכן אתה רוצה לחוות דעה על אדם מסוים, נסה להגיע למקומו. ניסיון זה סופו כישלון, לכן עדיף שתימנע מכך.

סופה בטלה

"אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר".

כלפי מי מכוונים הדברים? קוראי עלון זה, שרובם משתייכים לציבור הדתי לאומי, יפנו את דברי חז"ל כנגד הקהילה החרדית. לכאורה, זו חברה המחזיקה טובה לעצמה בשל לימוד התורה, שאינה מחנכת לחיי מלאכה עם תורה, ופורשת מהציבור, שכן מרבית בניה אינם מתגייסים.

בפסקה הקודמת הצגנו את המלצת המשנה שלא לדון אדם עד שנגיע למקומו. המלצה זו בעינה עומדת. קשה לנו לדון את החרדי משום שאנו לא עומדים במקומו. העניין החשוב ביותר בתכלית חייו של חרדי הוא שבדור הבא גם יהיו חרדים. שילדיו ימשיכו את דרכו, לשם כך הוא מקדיש את חייו.

השירות הצבאי הוא איום על עניין זה. השהות בחברה ששונה ממך משפיעה ללא ספק. בציבור הדתי לאומי, עזיבת קיום המצוות מתרחשת כאשר הבוגרים מתחילים לעבוד בסביבה חילונית. אין חינוך שיודע להתמודד עם כך באופן שלם. הקהילה החרדית לא רואה את עצמה כמי שמחזיקה טובה לעצמה אלא כמי שהשליחות של לימוד תורה מוטלת עליה, לכן היא מארגנת פרשנות מתאימה גם למיעוט המלאכה וגם לפרישה מהציבור. אין צורך לקבל את העמדות הללו, אך כדאי להימנע מיתר שיפוטיות ולהסתמך על דברי חז"ל שבסופו של דבר, תורה שאין עימה מלאכה היא בטלה. מבחינה היסטורית יש להמתין, אם דרכם שגויה, ממילא סופה של תורתם שתהיה בטלה.

אנו קובעים דעה על אדם לפי דעותיו, לבושו, מקום מגוריו ועוד. השיפוט הוא אוטומטי, אלים מאוד, מעמיק ניכור ומפתח עיוורון

מי יכול לראות את הנולד?

צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

מהו לב טוב? בתנ"ך לב טוב הוא שמחה, בחז"ל יש לו משמעות של רצון טבעי לטוב. יש לשער שקיים קשר בין השמחה לבין הרצון הטבעי לעשיית טוב. אנו מכירים אנשים רבים העוסקים בחסד ובתרומה לקהילה. המאפיין אותם הוא חוט של שמחה ואופטימיות שנסוך עליהם. השמחה של חז"ל אינה מתבטאת בריקוד סוער או במופע בדחנות. שמחה קשורה לתקווה, להשלמה, להרמוניה וגם לאמונה התמימה שיש איזה טוב, והוא ממשי ואפשרי. "אין שמחה כהתרת הספקות", אומרים חז"ל. הספק מציין חוסר שלמות ופריעת הסדר, השמחה היא החזרת הדברים למקומם. הלב הטוב מביא בעקבותיו עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, ובעיקר מולידים את דמות "הרואה את הנולד", שכן רק האופטימי, זה שמקווה לשלמות, אותו אדם שאימץ לעצמו לב טוב – רק הוא יוכל להיחלץ מהעכשוויות הקודרת אל הנולד, אל העתיד.