הארות באבות: חלק ב' פרק א'

שקט בבקשה

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.

אחד המשפטים הידועים יותר בפילוסופיה הוא "מה שאי אפשר לדבר עליו, על אודותיו יש לשתוק". במשפט זה מסיים הפילוסוף לודויג ויטגנשטיין את ספרו "טרקטטוס לוגיקוס פילוסופס". לדעת מומחים, ויטגנשטיין הוא הפילוסוף החשוב ביותר במאה העשרים. לטענתו של ויטגנשטיין, כל הפילוסופיה שלפניו היא חסרת מובן משום שהמחשבה מבוססת על השפה, על המילים, והמילה היא מוסכמה בין אנשים ומובנה משתנה מסיטואציה אחת לאחרת. לכן, המילים אינן יכולות להורות על מהות, ומכיוון שכולנו חושבים בעזרת מילים, אין לכל הפרויקט הפילוסופי משמעות וכולו דברי הבאי חסרי מובן (נונסנס).

אך ויטגנשטיין חותם בהצעה אופרטיבית מפתיעה – לשתוק. מהי משמעות שתיקה זו ומה התועלת שבה? על כך עמלו מפרשיו של ויטגנשטיין. אנו נבקש לחזור ולפנות לרבן שמעון, בנו של רבן גמליאל (הוא נינו של הלל, יש להבדיל בינו ובין רבן שמעון בן גמליאל השני, בן דורו של רבי מאיר). דברי רבן שמעון מופרכים, הרי אם גדל כל ימיו בין חכמים, ודאי שראה ערך בדיבור שהרי כל פועלם של חכמים הוא בדיבור. אלמלא הדיבור, לא היו הם חכמים ולא הייתה ידועה חכמתם. למרות שדבריו עולים יפה עם מה שנזכר בפרק ג', "סייג לחכמה שתיקה", עדיין נשארה תמיהה גדולה בדברים, הרי החכמה עצמה מתבטאת בדיבור.

בנוסף, הניסוח המפתיע באשר לשתיקה של הגמרא בחולין קרוב יותר לניסוח האקטיבי של ויטגנשטיין: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה?" שואלת הגמרא, ועונה "ישים עצמו כאילם". הגמרא עצמה מייד תוהה על האמירה הזו ומסייגת אותה לדברים שאינם דברי תורה. עם זאת, השימוש בביטוי "אומנות" במובן של מקצוע, מעיד על כך שהשתיקה אינה דבר פסיבי אלא משהו שמצריך פעולה, בנוסף, היא מאוד מרכזית בחייו של האדם. לפי הגמרא, היא אומנות העולם הזה.

תהילתה של דומייה בכאוס הדיגיטלי

ייתכן שחז"ל חשו שהדיבור מונע מאיתנו לחוש את ההוויה, את היש, את הנשגב ואת החיים עצמם, שהרי כל אלו אינם ניתנים לתיאור במילים. "לך דומייה תהילה", "אך לא-לוהים דומי נפשי" כותב בעל תהילים. וזהו ליבו של הפרדוקס, כי כדי להציג את ערכה של השתיקה, משתמש ספר תהילים במילים. הפרדוקס מופיע גם בסיום תיאור ההתגלות הנשגבת של אליהו בהר הכרמל: לא ברעש ולא באש, א-לוהים מתגלה רק ב"קול דממה דקה". אך מהו הקול שהוא דממה? מה הוא אותו sound of silence, כפי שכינו זאת סיימון וגרפינקל?

יש שאלות שהן מענה, ושאלות שכאן הבאנו, הן תרופה לימים שבהם אנו מצויים, תקופה שבה המלל מציף את התודעה ואת השיח הציבורי עד לזרא. ריבוי המילים מטשטש את התוכן, ריבוי הדיבורים מחדד קצוות, אך הקצה לעולם אינו מעיד על הקיים אלא רק על קצהו. בעידן הדיגיטלי, ובעודף אולפני וערוצי התקשורת, המילים אינן מאפשרות יותר הבהרת רעיונות. הדיבור מטשטש ויוצר כאוס. ויטגנשטיין ואולי גם רבי שמעון בן גמליאל מציעים לחולל שתיקה, לא רק כהימנעות אלא כדרך מחודשת להתבוננות.

הדיבור לא מצליח לתאר את המציאות, להיפך, מרגע שאמרת על המציאות דבר, איבדת חלק גדול ממנה. נקלענו למצב שבו הכל נראה ונשמע כבדיה, כפייק, כדבר שעומס המילים חיסל את מהותו.

לאדם מאמין יש אתגר קשה בתקופה שבה הדיבור האינסופי כילה את היכולת להיאחז במשהו. רק ההבנה שקיים דבר שהוא למעלה מהמילים, שבכלל יכולה להיות מציאות שהיא למעלה מהמילים, מאפשרת לנו לשהות בבית האמונה.

רבן שמעון בן גמליאל כאומן

בספרות חז"ל רבן שמעון שלנו אינו מופיע לעיתים קרובות, והנה אחד הסיפורים המפורסמים עליו מתאר אותו כאומן ריקוד שמתמחה בג'אגלינג אש. כך היה מנהגו בשמחת בית השואבה. לאומנות יש את מה שאין למילים – היא מבטאת את מה שלא ניתן לומר במילים. יתר על כן, היא מנסה להשיג את הבלתי מדיד, את מה שאינו מוגדר ולא יכול להיכנס בהגדרות. שורשה של המילה אומן קשורה במושג אמונה, שכן שני המופעים הללו אינם נכללים תחת הגדרות. לדעת ויטגנשטיין, הדיבור על א-לוהים או על אומנות חסר משמעות, כמו כל דיבור על ישות. אך אפשר להוסיף שהעיסוק באומנות מאפשר לחרוג מהכלא של המילים וההגדרות. הבעיה היא שלא כל אדם מוכשר לעסוק באומנות. הרבים מוכשרים לכל היותר לצרוך אותה, למענם ניאלץ להשתמש בדיבור ובמילים כדי לתאר עולם רוחני. אבל תוך כדי כך, טוב לזכור את אזהרתו של אמן הג'אלינג, רבן שמעון בן גמליאל, על הצורך של החכמים להיות מודעים לעליונות השתיקה. ולוואי ונלמד את האמנות הזו.