הצורך במנהיגות רחבה

פרשת 'בהעלותך' מתארת את אחת מהתקופות המאתגרות של עם ישראל. העם נאלץ לעזוב את הר סיני ולצאת למסע, ללא לוח זמנים מתוכנן עד ההגעה לארץ ישראל. מצד אחד המחנה מסודר עד הפרט האחרון; מצד שני ההליכה היא ללא לוח זמנים מסודר. עיני העם היו נשואות אל המשכן ואל מיקומו של הענן. לא היו כל התראות מוקדמות לנסיעה.

במהלך הפרשה אנו נחשפים לנקודת שבר נוראית עד כדי אובדן עשתונות של משה. זה לא המשבר הראשון שמשה נאלץ להתמודד איתו. משה התמודד עם חטא העגל, שהיה קשה מנשוא, שהתרחש כל כך סמוך למעמד הר סיני. וכעת, נראה שהמשבר קשור דווקא לבעיה קטנה יותר, הקשורה למזון של העם בשעת הליכתם במדבר. וכי לא היה ניתן לפתור את המשבר בקלות? האם נכון שבעטיה של בעיה כזו משה יתפטר מתפקידו? האם היינו מעלים על דעתנו שהכרזתו של משה באמירה: "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם… הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ…" תגיע בעקבות הגעגוע של העם למזון שאכלו במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם"?

בעיון מעמיק יותר, נראה שלא מדובר בתלונה על צורך מסוים. יש כאן ביטוי לנמיכות קומה של העם. העם מידרדר רוחנית ומאבד ברגע את כל מה שספג בעת שחנה במדבר סיני, ממעמד הר סיני ועד בניית המשכן. במקום לממש את החזון העתידי של הכניסה לארץ, העם מבקש לחזור לגלות מצרים. בדרך כלל משבר מנהיגותי נובע מכישלון אישי של המנהיג או מזה שהעם מאבד את האמון במנהיגו. המשבר המנהיגותי הנוכחי בפרשה נובע ממניעים הפוכים. המניע המרכזי הוא חוסר האמון של משה בעם. אין בכוחו של משה להוביל את העם במצבו הנוכחי. אומנם הקב"ה אינו משחרר את משה מתפקידו, אבל זה השלב שההנהגה עוברת ממנהיג יחיד להנהגה רחבה.

זו שעה כה קשה, שמצופה שמי שנושא בעול ההנהגה יזעק ויודה בקושי האדיר שבנשיאת הנטל ויעשה את הכל על מנת שתקום מנהיגות מסורה

משה גייס להנהגה 70 אנשים המזוהים כשוטרים של בני ישראל, שהיו ממונים על עבודת בני ישראל במצרים. הם מסרו את נפשם על מנת להציל את ישראל מעבודה קשה במצרים, וכפי שהמדרש (שמות רבא ה, כ) אומר: "והיו מוסרין עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל משאם מעליהם, ולפיכך זכו לרוח הקדש, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש' כי הם זקני העם ושטריו אמר הקדוש ברוך הוא: הן לקו עליהם – לפיכך יזכו לרוח הקדש ונתנבאו נביאים עליהם".

התפיסה היא שמי שמסר את נפשו למען ישראל ראוי להיות מנהיג. זאת ועוד, המדרש מדגיש שהמינוי לתפקיד ציבורי הוא תובעני ויש בו כפיות טובה: "קחם בדברים תחילה אמור להם דברי שבח אשריכם, שנתמניתם וחזור ואמור להם דברי פגם: היו יודעים שטרחנים וסרבנים הם על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים". לא היה מדובר בחלוקת "ג'ובים", אלא במינוי לעבודה קשה ומתסכלת, שראויה לאלה שמתמסרים למען עם ישראל.

כמו אז, גם היום נמצאים אנו בנקודת שבר גדולה. לצערנו, לא נשמעת הזעקה המתבקשת של מנהיגנו: "לא אוכל לשאת לבדי את העם". זו שעה כה קשה, שמצופה שמי שנושא בעול ההנהגה יזעק ויודה בקושי האדיר שבנשיאת הנטל ויעשה את הכל על מנת שתקום מנהיגות מסורה שתעבוד קשה, ללא חשבונות פוליטיים למען עם ישראל.

זו צריכה להיות מנהיגות רחבה, שתוכל לייצג את כל החברה הישראלית. מנהיגות שתהיה קשובה לכל אלו שחשים סבל בלתי נסבל. כזו שתוכל להקשיב למשפחות החטופים, לאלו שנעקרו מביתם ומרגישים מופקרים, ולאלו שאיבדו את היקר להם. מנהיגות שתעסוק בבעיות השעה ובחזון. מנהיגות שתוכל לשמוע את כל הקולות, ולבסוף תוכל לקבל הכרעות קשות וגורליות שיזכו לאמון מהעם.