טכניקת 'הכיסא הריק'

מיצגים רבים בארץ ומחוצה לה, כוללים הצבת כיסא ריק להנכחת חסרונם של החטופים, הבעת מחאה על היעדרם והבעת תקווה עמוקה לשובם.

מקורם של מיצגים אלו בגישה פסיכולוגית טיפולית המכונה 'גֵשטאלט', אשר טוענת שהאדם תופס ומפרש את המציאות באופן סובייקטיבי והוליסטי (שלם, ללא התייחסות לכל פרט ופרט) ועל בסיס התנסויותיו. טכניקת 'הכיסא הריק' מיוחסת לפריץ פרלס, ממייסדי הגישה, ומטרתה עיבוד של חוויה רגשית מעיקה באמצעות הצבת כיסא ריק בחדר וקיומו של דיאלוג עם ישות נוכחת-נפקדת בחייו או עם מרכיב מסוים באישיותו. יהיה זה אדם אהוב שנעדר, שנפטר, שאינו זמין קוגניטיבית או רגשית, אדם מכעיס, מתעלל או משפיל או אפילו תכונה או רגש דומיננטיים המסבים לו כאב או, לחלופין, קורת רוח.

מטרתה של גישת 'גשטאלט' לסייע לפונה להיות מודע, בתוך חדר הטיפול ומחוצה לו, למחשבותיו, לתחושותיו ולהתנהלותו. במהלך השיח עם המטפל ותוך שימוש במגוון טכניקות, לומד הפונה איך הוא נראה בעיני האחר, מה עוצר או חוסם את התפתחותו (תפיסה מסוימת של עצמו, של המציאות, ציפייה לא מותאמת, חשש מפני דבר מה וכד'), ועל ידי כך הוא מפתח הקשבה ומודעות לעצמו, למרכיבי המציאות ולמציאות הנחווית על ידיו. טיפול בגישה זו אינו עוסק בעבר או בראוי להיות בעתיד, אלא מתרכז בהווה.

ישנם פונים אשר מתקשים ליישם את טכניקת 'הכיסא הריק' וחשים מעין "זיוף" בתרגולה. אך פעמים רבות, התנסות חוזרת ונשנית מסייעת להם להסיר עכבות ולומר בקול רם את מה שעל ליבם, כלפי מי שאינו זמין או נגיש להקשיב. פורקן של כאב לא מעובד יכול לעיתים להביא עימו תחושת זיכוך (קתרזיס), המקדמת חוויה של הקלה והשלמה; ויש שהתרגול מהווה מעין שדה אימונים לקראת קיומו של שיח עם האובייקט המציאותי, אף כי אין זו מטרה מובהקת ומחויבת של ההתערבות הטיפולית.

בימי המלחמה, ישנו מקום נרחב לכיסא הריק בחדר הטיפולים. זה אחר זה "מתיישבים" עליו בן הזוג שנמצא/חזר מהמילואים, הזוגיות, הבן שנפל או נפצע, מי שאינו מתקשר לשאול מה קורה איתנו ואיך אנו מתמודדים, התינוק שייוולד, הסב שנפטר ושרד את השואה, השמחה שהשתתקה, התקווה ואף לא מעט מהחטופים.

יהא טור זה תפילה להשבתם.

לתגובות: naomieini1@gmail.com