הרב בני פרל (ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן בתל אביב, וראש המסלול לתואר ראשון באמנות לגברים במכללת אמונה)"עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא"
המודל של התבוננות בשלשה דברים כדי להימנע מעברה מוזכרת גם בפרק שני: "וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין". במקרה זה נדרש האדם להיות מודע לכך שהוא חשוף ונתון לשיפוט, תודעה זו מונעת חטא. אך בפרק שלישי, מתבקש האדם להתבונן במצבו הקיומי. מצב זה מתאר את האדם כמי שמגיע מכלום והולך אל הכלום, אך על מה שמתרחש בין לבין, הוא נדרש לתת חשבון. משנה זו נאמרת אצל חלק מעדות ישראל בשעת לויית המת כקריאה למלווים לתת את דעתם למצבו של האדם. אולם קריאה זו עשויה להיות חדה וחריפה גם ללא הזכרת הטיפה הסרוחה (אכן יש מנהג לא להזכיר בקול את הטיפה הסרוחה) הלא די בכך שאדם מודע להיותו מאכל לרימה ותולעה על מנת להבהיר לו את מצבו הקיומי, מה מוסיפה הזכרת הטיפה הסרוחה?
יתכן שהמשנה מנסה לרמוז על התלות של האדם בקשר שבין בני האדם. שהרי הוא עצמו לא היה קיים אלמלא היו הוריו נפגשים ונקשרים. הטיפה הסרוחה מעידה על ההזדקקות של האינדיבידואל לחברותא. תודעה זו מוחצת את האגו לא פחות מתודעת הרימה והתולעה.
רוח הבריות
"כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ"
ישנם הוגים הטוענים שהדרך להכרה בא-לוהים עוברת דרך ההכרה בזולת. המפורסמים שבניהם הם הוגים כדוגמת בובר ולוינס שראו קשר ישיר בין נוכחות א-לוהית לבין הכרה בזולת. האדם יכול להגיע לא-לוהים דרך אדם נוסף, דרך הכרה עמוקה שיש ממשות מחוץ ל"עצמי". כאן יש פיתוח של הגישה שהצגנו לעיל. אך המשנה עוברת לקשר ישיר בין רוח הבריות לרוח המקום. לפי המשנה, אין דרך להעריך אדם במובן הא-לוהי ללא היחס שלו לזולת. הקשר המוחלט בין אופי היחסים עם הזולת לבין היכולת לזכות בהכרה א-לוהית חיובית, מעורר הרהור במיוחד לאור המצב שבו נמצא השיח הישראלי הטעון והעמוס בתסכול. אדם שדעת הבריות נוחה הימנו הוא אדם שמצליח להגיע להכרה בכך שיש בעולם אדם אחר. זו אינה הכרה פשוטה משום שלדעת אותם הוגים מדובר בתהליך נפשי מאתגר, לא קל להכיר בכך שלפניך נמצא מי שלעולם לא תוכל להזדהות איתו אך הוא ממשי ויש לו הכרה ודעת שונה.
לקבל
"וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה"
ואכן, הדרך להגיע לכך שרוח הבריות תהיה נוחה, קשורה ביכולת לקבל כל אדם בשמחה, הניסוח של המשנה מדגיש את המילה "כל" ומדובר ביכולת נפשית יוצאת דופן.
השבוע הלך לעולמו הרב דב גולדשטיין זצ"ל והדברים לעיל נכתבים לעילוי נשמתו. הרב דב היה מראשוני המכירים בערכה של המדיה הדיגיטלית, של מאגרי המידע ושל הפוטנציאל העצום במרחבים האינטרנטיים. מאגר כתבי הראי"ה הוא פרי יוזמתו. כל מי שהכירו ציין בקלות שמדובר בתלמיד חכם עצום שרוח הבריות תמיד נוחה הימנו ושהיכולת הזו נעוצה בכך שכל אדם היה מתקבל אצלו בשמחה. כך חיתן זוגות שאינם קרובים לקיום מצוות, כך קשר עולמות רחוקים. הרב דב לימד עשרות שנים, מאות תלמידים בישיבה לאמנויות ולמדעים בתל אביב וכל תלמידיו יודעים לספר על היכולת המופלאה שלו לקבל כל אדם בשמחה, בהתעניינות ותשומת לב עמוקה תוך הכרה בא-לוהי שבנשמת כל אדם.
