סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: לקראת פעילות בשטח אויב, נדרשים חיילים לוודא שהם מוסווים היטב, ואין אפשרות לזהות את בגדיהם בחשיכה. האם מותר במצב כזה לצבוע את הציצית בצבע כהה? האם יש הבדל לעניין זה בין צביעת הבגד עצמו ובין צביעת חוטי הציצית?
תשובה: חוטי הציצית הלבנים, ששזור בהם פתיל תכלת, מסמלים ומבטאים רעיונות עמוקים ונשגבים. כך, למשל, נאמר בגמרא (מסכת מנחות דף מ"ג, ובמקומות נוספים): "תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד". עם זאת, ועל אף חשיבותם של הצבעים הללו, נפסק להלכה שבמצבים מסויימים ניתן לצבוע את החוטים בצבע אחר.
בגמרא במסכת מנחות (דף מ"א) נאמר "טלית שכולה תכלת – כל מיני צבעונין פוטרין בה". הראשונים נחלקו בהבנת הלכה זו: לדעת רש"י והרמב"ם, החידוש כאן הוא שחובה להקפיד שהפתילים יהיו בצבע הבגד. כך פסק הרמב"ם (הלכות ציצית, ח' ב'): "טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין, עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין". התוספות במסכת מנחות שם התלבטו האם נכון לפרש כך את סוגיית הגמרא, אך נטו להסכים שמדין "זה א-לי ואנוהו", וכדי שהציצית תהיה נאה ומכובדת, נכון להקפיד שצבע הפתילים יהיה כצבע הבגד. יש בין הראשונים שראו בכך לא רק יופי ונוי לציצית, אלא הלכה עקרונית מעיקר הדין: "מין כנף" – הפתילים נדרשים להיות תואמים לבגד.
לעומת כל זה, יש מן הראשונים שכלל לא קיבלו הלכה זו, וקבעו שאין חובה להתאים בין צבע הבגד לצבע הפתילים. כך, למשל, כתב בשו"ת הרשב"א (ג' ר"פ):" אבל אני לא ראיתי לאחד מרבותי נוחם עדן שחששו לזה כלל … אלא לא קפדינן אציבעא, דציבעא לא גרים כלום". הבית יוסף מצטט את מחלוקת הראשונים, ובשולחן ערוך (אורח חיים, ט' ה') כתב שהמדקדקים נהגו לחשוש לדעת הרמב"ם, ולצבוע את הפתילים בצבע הציצית. הרמ"א משיג על השולחן ערוך, וקובע שמנהג האשכנזים הוא שהפתילים לעולם לבנים, בלי קשר לצבעו של הבגד. גם על פי דעת המקובלים, פתילי הציצית לעולם יהיו לבנים.
בעל "בית-חדש" על הטור חולק על הרמ"א, ונוטה לצדד דווקא בפסק השולחן ערוך, שבגד צבעוני נדרש לפתילים באותו צבע. חתנו של הב"ח – בעל "טורי זהב", קבע שכדי לא להיכנס למחלוקת, ולצאת ידי חובת כל השיטות, המנהג הנכון הוא ללבוש טלית קטן בצבע לבן, וכך גם הפתילים בוודאי חייבים להיות בצבע לבן – כצבעו של הבגד. אכן, דומה שזה היה המנהג הרווח בתפוצות ישראל.
עם זאת, כאשר משיקולי הסוואה אין כל אפשרות ללבוש בגד לבן, אין ברירה אלא לצבוע אותו בצבע כהה. במצב כזה לדעת השולחן ערוך ראוי לצבוע גם את הפתילים בצבעו של הבגד; ואילו לדעת הרמ"א על הפתילים להישאר לבנים. אמנם, אם קיים חשש שפתילי הציצית יצאו מחוץ לבגדים, ועלולים לפגוע בהסוואה, התירו הפוסקים גם לבני אשכנז לצבוע את הפתילים בצבעי הסוואה, ולסמוך על שיטתו של הרמב"ם, ועל דעת הב"ח – שהיה מגדולי הפוסקים האשכנזים – שפסק כמותו. כך הכרענו בתורת המחנה (פרק ו' תשובה י"ט): "לפיכך פשוט שבמקום צורך מבצעי יש להתיר לבישת טלית קטן צבעוני ולא לבן, ונראה שהחיילים רשאים לצבוע את החוטים כצבע הבגד, וכשיטת הרמב"ם, מה גם שיש אף מפוסקי האשכנזים שחלק על הרמ"א והורה שבבגד צבעוני ראוי ליתן חוטים כצבע הבגד".
נשאלתי על ידי לוחם עד כמה נדרש להקפיד שהבגד והפתילים יהיו בדיוק באותו גוון של צבע, ומהו הדין כאשר הבגד בצבע ירוק כהה ואילו הפתילים בצבע ירוק בהיר? השבתי לו, שלנוכח הצורך ב"זה א-לי ואנוהו", ראוי להשתדל במידת האפשר שצבע הבגד והפתילים יהיה זהה. עם זאת, אם הדבר אינו מתאפשר, ברור שניתן ללבוש את הציצית כאשר גוון הבגד וגוון הפתילים שונה, משום שכפי שכבר הודגש, כל הדרישה לבגד ולפתילים באותו הצבע הובאה בשולחן ערוך כמנהג "המדקדקים", וכאמור יש בין הראשונים שכלל לא חששו לכך. לכן, במקום שבו אין אפשרות אחרת, ניתן להקל וללבוש ציצית כזאת.
לסיום יש לציין, שהדיון בין הראשונים מבוסס על ההנחה שפתילי הציצית כולם צבועים בלבן, וכאשר הבגד צבעוני – בצבע הבגד. בדורות האחרונים רבים חזרו לעיקר דין תורה, וקושרים בציצית גם פתיל תכלת. לנוהגים כך – ההיתר לצבוע את החוטים בצבעו של הבגד מתייחס אך ורק לחוטים הלבנים. אך פתיל התכלת – כשמו כן הוא, ולא ניתן לצבוע אותו בצבע אחר.
