ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)אליזבת קובלר רוס, פסיכיאטרית ממוצא שוויצרי, שפעלה בארה"ב, פרסמה ב-1969 את מודל חמשת השלבים להתמודדות עם בשורת המוות. מודל זה התגבש לאור חשיפתה בנעוריה לתוצאות מלחמת העולם השנייה, ולאחר שנות עבודה רבות עם חולים סופניים ובני משפחותיהם, שאותן צברה כרופאה.
שלבי המודל מתייחסים בראש ובראשונה להתמודדות של חולה סופני עם בשורה על מצבו, אולם ניתן להיעזר בהם, במידה רבה, גם בעת ניתוח של תגובותינו לנוכח בשורת איוב (חס וחלילה) על אובדנו של אדם קרוב.
חמישה שלבי ההתמודדות עם בשורת המוות:
הכחשה ובידוד: "לא… זה לא יכול להיות". בשלב זה מקבל הבשורה מסרב להאמין לידיעה על האובדן ובד"כ משוכנע שנפלה טעות. ההשהיה שבהכחשה מהווה עבורנו מעין "בלם זעזועים" ומאפשרת פסק זמן לגיוסם של כוחות נפש וגוף, שיידרשו לנו לשם התמודדות עם הבשורה ועם המציאות שתבוא בעקבותיה.
כעס: "למה דווקא אני/ למה זה קרה לו/לנו?" בשלב זה מופנה כעס על המצב, המופנה, לעיתים ללא הבחנה או זיקה, לגורמים המעורבים באובדן.
מיקוח: "אני אעשה הכל, רק תן לי עוד כמה שנים". שלב זה מבטא את הרצון לדחות את הקץ, על ידי "התמקחות" דמיונית וניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בד"כ התחייבות ל"תשלום" כלשהו, מצד הסובל, בתמורה לדחיית גזר הדין.
דיכאון: "הכל חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח? בשביל מה לחיות?" שלב זה מאופיין בתחושה חריפה של אובדן, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה ובושה, כישלון והחמצה.
קבלה: בשלב זה החולה/המתאבל מסוגל להשלים עם סופיות החיים ולהיפרד, במידה מסוימת, מחייו/ מהאהוב עליו. בהדרגה מתכנס אדם לתוך עצמו, מרוקן מכאב ומלהט המאבק, כנגד הגזירה. תשישות וצורך במנוחה רבה צצים, פעמים רבות, לפני השיבה אל אתגרי החיים.
חמשת השלבים יכולים להתקיים זה לצד זה ולחלוף ולשוב ולהופיע, ולא בהכרח כולם יופיעו אצל כל האנשים. אגב כך נוצרים דפוסי התמודדות מגוונים (עובד מאתר: "בטיפולנט"). המודל זכה לשבחים רבים וגם לביקורות. עם זאת, נכון יהיה לקבוע כי גם מבקריו מזהים בו מודל פורץ דרך, המבטא משהו מן החוויה האנושית הסוערת למול בשורת המוות.
בטור הבא אביא מודל משלים, לטעמי, של התמודדות עם אבל ואובדן.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
