אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)לפני שבוע נפגשתי עם כמה חבר'ה נחמדים. אחד מהם ממש מצא חן בעיניי, וגם הוא פרגן לי וצחק איתי, והיה נראה שמציאת החן הזו היא הדדית מאוד. אבל, ברגע שנשארנו לבד הוא התחיל להטיח בי: "את יודעת שאת שמנה? למה את לא עושה ניתוח? איך יכול להיות שאת מתאמנת 3 פעמים בשבוע, ועדיין נראית ככה? תפטרי את המאמנת שלך! עכשיו אני מבין למה אף אחד לא רוצה אותך".
באותו הרגע אני קפאתי במקום ולא מצאתי את המילים כדי לענות. אני, הלוחמת שתמיד יודעת להחזיר, שתקתי ובתוכי ניסיתי להתגונן ולהגיד לעצמי שאני כבר לא כזו שמנה. שבמשקל שלי לא צריך לבצע ניתוח בכלל, והבדיקות שלי מעולות, ואני אוכלת בריא ומתאמנת – וזה הרבה יותר ממה שהוא עושה בחיים. אבל שתקתי. שתקתי והרגשתי איך בפעם המי-יודע-כמה אני נשרטת.
הניסיון הכי קשה אצלי, מעבר לבדידות, הוא מסע ההשפלות שאני עוברת כבר 18 שנה על ידי גברים ושדכניות. לכולם יש תמיד מה להגיד על המראה שלי, על המשקל שלי, על ההשכלה שלי, על האופי שלי, ועכשיו גם תוסיפו את שימור הפוריות. כן, הייתי בצד השני של המתרס, בתת-משקל. גם אז היו הערות על הנראות החיצונית שלי.
"את יודעת שאת שמנה? איך יכול להיות שאת מתאמנת 3 פעמים בשבוע, ועדיין נראית ככה? עכשיו אני מבין למה אף אחד לא רוצה אותך"
נכון, אנחנו צריכות להיות חזקות ולא להיעלב מכל אחד שמוציא עלינו את הרפש שלו. מי שמדבר ככה, זה מעיד בעיקר עליו ועל הכיעור הפנימי שלו. אבל האם זה נותן רשות לכל אחד לבוא ולהעיר לנו על הגוף הפרטי שלנו או על האופי שלנו, בלי שאין לו מושג מה עברנו ומה אנחנו עוברות? בלי להכיר אותנו באמת? למה כשזה מגיע אלינו, הכל מותר וגלוי והרשות נתונה לכל אחד לבוא ולהעמיד אותך בכיכר העיר על דוכן הנאשמים, להצביע, ללעוג ולהשפיל?
בגיל שלי זה כבר לא אמור להזיז לי הרבה, אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים זה עדיין ממשיך לפגוע. אז לא משנה עם מי אתם יוצאים, כל עוד אתם לא באמת מכירים את הצד השני, תשמרו את הביקורות והמילים הרעות שלכם לעצמכם.
