עמית קפלן צוויקלר120 חטופים מוחזקים בידי חמאס, ובכל יום שעובר החשש לחייהם גובר. יומיים לאחר ההתקפה על ישראל, הטבח הנורא והחטיפות, התגבש מטה משפחות החטופים והחל לפעול למען שתי מטרות: תמיכה במשפחות והשפעה על דרך שחרור החטופים. במשך הזמן, קמו מתוך המטה מספר משפחות שלא השלימו עם הערכים ודרכי הפעולה של המטה, והקימו את פורום תקווה. מייסד הפורום ושני פעילים בפורום מספרים בגעגועים על יקירם שנחטף, משתפים בתפיסות ובאסטרטגיות שהפורום חורט על דגלו, ומאמינים: "הדרך לשחרור החטופים היא על ידי הפעלת כוח מחץ על האויב"
אחד ממקימי פורום התקווה ומוביליו הוא צביקה מור, אביו של איתן מור, שעדיין חטוף בעזה. עד לימים שלפני המלחמה, הוא עסק בטיפול במשפחות שמתמודדות עם הפרעות קשב קשות – כיום הוא מפנה את מלוא זמנו כדי לחולל את השינוי המיוחל.
"איתן הוא הבן הבכור שלנו, ולפני כמה שבועות חגג את יום הולדתו ה-24. הוא התחנך בקריית ארבע. איתן ניחן בטוב לב בצורה יוצאת דופן, ונמצא תמיד במוקד החברה. איתן בחור עצמאי, חרוץ וחזק שיודע לעבוד קשה ולדאוג לצרכיו. לאחר השירות הצבאי, איתן שכר דירה בירושלים עם חבר והתחיל את המסע של חייו הבוגרים. הוא עבד כשף במסעדה ובאבטחה, וכך גם הגיע לנובה כמאבטח. הבית שלו תמיד היה פתוח לאורחים, והיה אפשר לבוא אליו בכל שעה", מתאר בגעגוע צביקה.
ב-7 באוקטובר צביקה ובני משפחתו לא ידעו דבר על המתרחש. בקריית ארבע, בה הם גרים, לא נשמעו כלל אזעקות, ולכן הם לא הבינו שאירוע חמור מתחולל. רק במוצאי השבת נודע להם על הדבר ועל כך שאיתן נעדר. לאחר עשרה ימים התברר שאיתן נחטף בידי חמאס. הדאגה למצבו של בנו ושל עם ישראל כולו, גרמה לצביקה להתארגן ולהקים את פורום תקווה.
"חבריי לפורום ואני הבנו מהר מאוד שאנחנו לא מקבלים ביטוי במטה משפחות החטופים בתל אביב, שבראשו עמד רונן צור הידוע והמוכר", מספר צביקה. "התוכן של המטה, האסטרטגיה, הערכים והשקפת העולם לא התאימו לנו, ולכן הבנו שאנחנו צריכים במה חלופית כדי להשמיע את הקול שלנו. כך הוקם פורום תקווה. בפורום אנחנו נעזרים בחברים בעלי רקע בתחומי התקשורת והפוליטיקה".
היום חברות בפורום שבע משפחות שעומדות בחזית ומתראיינות, ועוד עשרות משפחות שנכון לעכשיו לא מוכנות להתראיין אך הן שותפות מלאות. מתוכן, יש משפחות שכוחות הביטחון אסרו עליהן לדבר, יש משפחות שהן 'פחות תקשורתיות', ויש משפחות שפוחדות לדבר מפני שהן לא במיינסטרים של סוגיית החטופים. "תוקפים אותנו ולועגים לנו", מסביר צביקה, "ויש משפחות שקשה להן מאוד לעמוד מול הטרור הזה, שמגיע לפעמים מבני המשפחה עצמם. אפילו 'ויקיפדיה' נהפכה לזירת היאבקות, שבה מתעקשים לכתוב שבראש הפורום עומדת משפחה אחת, ולא את האמת".
"המאבק על ארץ ישראל הוא המגלה את הסגולות הפנימיות שלנו כעם, ואני מאמין שהמלחמה הזו, עם כל נוראותה, מוציאה מאיתנו כוחות רבים להמשך תקומתנו בארץ"
כשנשאל צביקה על היחסים עם מטה משפחות החטופים ועל הממשק איתן, הוא טוען: "צריך להפריד בין משפחות החטופים לבין קובעי המדיניות במטה. עם משפחות החטופים אנחנו ביחסים טובים. אנחנו מקיימים שיחות ונפגשים מדי יום שני בכנסת, נכנסים יחד לוועדות ומדברים בחופשיות. יש מספר קטן של משפחות שפרשו להפגנות של קפלן. גם עם משפחות אלו אנו שואפים להתחבר. נכון לעכשיו איש התקשורת ליאור חורב אחראי על האסטרטגיה במטה, אך הוא לא יכול לייצג אותי בזמן שהוא כותב ברשתות החברתיות דברים נוראים על אנשי הציבור שלנו. גם פרופ' חגי לוין, הרופא הרשמי של המטה, הוא ממנהיגי 'החלוקים הלבנים' והנהיג את שביתת הרופאים בשל הרפורמה המשפטית. האם זה מקרה? לא נראה לי".
יחי ההבדל
"המטה רואה את החטופים כדבר שעומד פני עצמו, ואנחנו רואים את החטופים כחלק ממאמץ המלחמה והגנה על מדינת ישראל. המטה סבור ששחרורם של החטופים נועד כדי להציל את עם ישראל כולו. 'לא תהיה תקומה למדינת ישראל ללא שחרור החטופים' – זה אחד המסרים של המטה. באמת? האם קיומה של מדינת ישראל תלוי בחייהם של 120 אנשים? 'אין מחיר לחטופים' – זה מסר נוסף. האומנם? האם ניתן את ירושלים או 30 טילים מדויקים בתמורה לחטופים? הצירוף 'בכל מחיר' אינו עומד במבחן הביקורת. המסר העיקרי של פורום תקווה הוא שהדרך לשחרור החטופים היא על ידי הפעלת כוח על האויב. איננו עסוקים במחיר שאנחנו נשלם, אלא במחיר שנגבה מהאויב. כשאנחנו מנצחים ומכניעים את האויב, אנו מרוויחים שלושה הישגים: משלמים לאויב כגמולו, מרתיעים את שאר אויבינו, ומכריחים אותו להשיב לנו את החטופים. באופן זה אנו דואגים גם לדורות הבאים. אני רוצה שהבן שלי יהיה החטוף האחרון בהיסטוריה של מדינת ישראל", אומר צביקה.
כמחצית מהמשפחות בפורום תקווה אינן דתיות. לדבריו, מטרת הפורום היא להציל את החטופים תוך שמירה על מיליוני היהודים החיים ואלה שיהיו, וזה מה שגורם לאהדה גדולה בעם לפורום תקווה. בנוסף, היות שעם ישראל נמצא במלחמה שסוגיית החטופים אינה מנותקת ממנה, פורום תקווה רואה לעצמו חובה להרמת המורל של העם, שהוא מרכיב קריטי בניצחון במלחמה. זאת הסיבה שמשפחות מהפורום מגיעות להלוויות של לוחמים ולניחומי אבלים בכל רחבי הארץ.
מאין הכוחות לכך?
"הכוחות שלי מגיעים מבית המדרש. זכיתי ללמוד בשתי ישיבות גבוהות, וזה ודאי מה שעומד לצידי כיום. אני מרגיש שהקב"ה נתן לנו תפקיד גדול מאין כמותו והוא למנוע אסון מעם ישראל, כמו עסקת שליט והרמת דגל לבן לטרור. זה נותן לי המון כוח ברמה האישית, וגם החיבוק שאנחנו מקבלים מכל העם בארץ ובתפוצות מחזק ביותר. אם איתן לא היה חטוף עכשיו, הוא היה לוחם כעת בעזה. אם כך, מה ההבדל ביני לבין אותם ההורים שלא ישנים בלילה בגלל ששלחו את היקר להם מכל לשדה הקרב? מה ההבדל ביני לבין אלו ששילמו את המחיר הגדול של חייהם? הגיוס לצבא הוא חוק ולא על בסיס התנדבותי או מקצועי. ואם כן, באיזו זכות המדינה שולחת צעירים להסתכן בשדה הקרב? כי האחריות הראשונה של המדינה היא לא על אושרו ורווחתו של היחיד, אלא על הלאום והריבונות שלה. אלו דברים כל כך פשוטים אך נשכחו במשך הזמן, וחייבים להעלות אותם לתודעה. אני חי בתודעה הזו כל הזמן, וברור לי שמתוכה יש להביט על סוגיית החטופים ודרך הצלתם. גם איתן חונך לכך. מספר חודשים לפני המלחמה שוחחנו באחת מסעודות השבת על עסקת שליט, והוא אמר בעצמו שאם הוא ייפול בשבי הוא לא מוכן שישחררו מחבלים תמורתו".
רבים ממטה משפחות חטופים טוענים כנגד פורום תקווה שבכל יום שעובר קטן גם הסיכוי להשבת החטופים ושזמנם הולך ואוזל. מה אתם עונים לטענות האלו?
"זה נכון. הסכנה ודאי גדולה מאוד, ולכן אנחנו דורשים מהממשלה להגביר את הלחץ הצבאי, לחלק בעצמה את הסיוע ההומניטרי (שלצערי, אנו מחויבים לתת כדי לקבל לגיטימציה במלחמה) ולגבות מחמאס מחירים כבדים בכל העולם. עסקה זה רע כי יש בה כניעה לטרור, אך אם בכל זאת הולכים על עסקה, היא תתקיים רק אם נפעיל עליהם לחץ חזק ביותר. 'עסקת נתניהו' שהוצעה לחמאס הייתה מאוד נדיבה מצד ישראל, וחמאס בכל זאת סירב לה. זה אומר שחמאס אינו מורתע מספיק. מדינת ישראל נמצאת במלחמה על קיומה וחיי הכלל קודמים לחיי הפרט. בזמן מלחמה קיימות מספר אוכלוסיית בעם: העורף, הלוחמים, הנופלים, הפצועים וגם השבויים. זה חלק מהמלחמה. החטופים בוודאי נמצאים בסכנה בכל רגע, אך יש להשיב אותם באופן כזה שלא יפגע בעתיד הקרוב של מדינת ישראל, ובשביל זה אנו צריכים הרבה כוח. ככל שאתה חזק יותר, האויב נכנע מהר יותר והחטופים אצלך. אסור שישראל תיכנע לעסקה שיש בה מספר שלבים, כי זו עסקה שלא תשיב לנו את כל החטופים. חמאס רוצה להשאיר לעצמו קלפי מיקוח, ואת זה אני לא מוכן לקבל. האסטרטג של המטה אומר שכל ישראל תדע שאם חייל ייחטף בעתיד, ישראל תעשה הכל כדי להשיב אותו. פורום תקווה אומר שיש להשיב את החטופים באופן כזה שלא יהיו יותר חטופים".
צביקה סבור שבעומק העניין המלחמה כאן היא מלחמה תרבותית בתוכנו פנימה: "בקבוצת הווטסאפ של משפחות החטופים עולות שאלות גדולות – מעבר לנושא החטופים – על חיינו כאן בארץ: מהם הערכים המנחים, שאלת היחס בין הכלל לפרט וכמובן שאלת החזון. זו מלחמת תרבות, שהתחילה לפני שנים רבות, שמרכזה בשאלה האם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, לאומיה ומגדריה או שהיא מדינה יהודית בעלת שיטת שלטון דמוקרטית. מדינת ישראל אינה יהודית ודמוקרטית; היא יהודית במהותה ובחזונה ומשתמשת בכלי שנקרא דמוקרטיה. הרב קוק זצ"ל כתב ש'ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה'. לכן, המאבק על ארץ ישראל הוא המגלה את הסגולות הפנימיות שלנו כעם, ואני מאמין שהמלחמה הזו עם כל נוראותה, מוציאה מאיתנו כוחות רבים להמשך תקומתנו בארץ".
מטוטלת בנפש
נדב מירן, הוא בן 50 ומתגורר במושב ריחן שבצפון השומרון. במקצועו, הוא מורה דרך ומעביר מסעות במסגרת טיולים של משרד החינוך. בכובעו האחר, הוא מתראיין בתור אחיו של עמרי מירן, הנמצא בשבי חמאס. בימים אלו החליט נדב להוסיף על פעילותו בפורום תקווה משימה חדשה: להתגייס למאמץ המלחמתי, בתקווה גדולה, שאחיו ישוב לחיק המשפחה בהקדם.
"ב-7 באוקטובר קמתי בבוקר לאינספור הודעות של צבע אדום", מתאר נדב את מאורעותיו ביום שפרצה המלחמה. "הייתי חלק מכיתת הכוננות של הקיבוץ שבו שהיתי, ובדרכי לשם התקשרתי לעמרי, שגר בנחל עוז. הוא אמר לי שמדובר בירי רגיל ושהוא נכנס לממ"ד יחד עם אשתו ובנותיו, ושהכל בסדר. מאוחר יותר התקשרתי שוב לעמרי, והוא עדכן שיש מחבלים בקיבוץ, שהם בשקט ושהוא מקווה שזה עוד מעט ייגמר. בדיעבד, התברר שהעבירו אותו ואת משפחתו לבית השכן, צירפו אליהם אם ובת אמריקאיות (ששוחררו ראשונות כמחווה לאמריקאים), ואז, בשלב מסוים פנו המחבלים לעמרי, לשכן, לאמא והבת ואמרו להם שיבואו איתם 'בטוב', אחרת הם יהרגו את כולם. כך ארבעתם יצאו מבית השכן לרצועת עזה".
"לעמרי יש יכולת מיוחדת לעטוף את עצמו בבועה של אדישות כלפי הסביבה. זה מה שנתן לו בילדותו את הכינוי 'אסטרו' (אסטרונאוט). אני מאמין שהתכונה הזו עוזרת לו מאוד במצב הנוכחי. עמרי הוא איש טוב שרק רוצה לעזור, אדם משפחתי, אהוב ונאהב", מספר נדב על אחיו בערגה.
בתחילת המלחמה נדב מצא את עצמו אובד עצות בנוגע להשתייכותו למטה השבת החטופים. ככל שחלף הזמן, הרגיש שהמסרים המתלווים למטה לא מייצגים אותו. במטרה למצוא את המקום שעונה להשקפת עולמו, הגיע אל פורום תקווה, שבו הוא פעיל כיום.
"מההתחלה של פעילות מטה החטופים, מאוד לא התחברתי לפעילות ולמסרים שהם העבירו, למרות שהם ניסו מאוד להצניע את הצבע הפוליטי שלהם", נזכר נדב. "בהתחלה הייתי מגיע המון לכיכר החטופים כדי לתמוך באבא שלי, ולאט לאט זה הלך ונהיה לי יותר קשה לשמוע את המסרים המועברים בהפגנות בשבת בערב. עם הזמן הפסקתי להגיע לשם, ואחי הגדול בועז, שגם הוא מחזיק באותן הדעות שלי, גילה שהוקם פורום תקווה ושכנע אותי להצטרף אליו ולהתחיל לעלות לכנסת. בהתחלה היו לי התלבטויות לגבי זה, אך בסוף החלטתי להצטרף והתחלתי להגיע לכנסת ולדבר שם מטעמם ולהתראיין לכל מיני גופי תקשורת".
"אנחנו נמצאים כיום ברכבת הרים. הנושא של עסקאות עם ארגון טרור הוא גרוע ומסוכן מאוד, ואני חש במתח אמיתי שחס וחלילה חמאס יקבל אותן. בסופו של דבר, אנחנו לא יכולים לעשות יותר מדי, מלבד להביא את הקול שלנו כדי לחולל שינוי. העשייה ברמה האישית שלי היא גם שבחרתי להתגייס ולשרת בעת הזו. חשוב לי לציין שלא ישתמע שכל עסקה היא גרועה או לא טובה. אני רוצה עסקה שתביא את כל החטופים – כולם! ללא קבוצות ו/או קטגוריות, בזמן קצר – גג שבוע, ולהמשיך למוטט היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס. כואבים לי הפילוג בעם והקריאות להפלת הממשלה, זו פגיעה במורל הלוחמים, זו פגיעה אנושה לכל יכולת של עסקה, וזה במיוחד מחזק את חמאס להמשיך ולהחזיק בחטופים. אנחנו במלחמת קיום, וזה הזמן להיות מאוחדים וחדורי מטרה להסיר את האיומים סביב מדינת ישראל ולהשיג ביטחון לדורות קדימה", מסכם נדב.
"אנחנו נמצאים כיום ברכבת הרים. הנושא של עסקאות עם ארגון טרור הוא גרוע ומסוכן מאוד, ואני חש במתח אמיתי שחס וחלילה חמאס יקבל אותן"
ועל הגבורות
טליק גואילי היא עורכת דין מוערכת והייתה מטפלת בלשכתה בענייני משפחה – עד 7 באוקטובר. מאז, סגרה טליק את המשרד ומקדישה את מלוא זמנה ומרצה להשבת בנה רן בן ה-25, לוחם יס"מ נגב במחוז הדרומי, שחטוף בעזה.
"רן קם בבוקר ושמע בטלוויזיה ובקבוצות הווטסאפ שיש פקודת SOS (דחופות) של המשטרה על חדירה של מחבלים לארץ. בלי לחשוב פעמיים, הוא עלה על מדים והודיע לנו שהוא יוצא לקרב. הוא יצא עם כתף שבורה, כתוצאה מתאונה שעבר עם האופנוע שלו. הוא היה אמור לעבור ניתוח ביום שני 9 באוקטובר. ניסינו לומר לו שהוא חולה, אבל הוא היה נחוש והראה לנו שהוא יכול להזיז את היד. הוא ביקש שלא נדאג ויצא לדרכו", מתארת טליק את היום שבו החיים התהפכו.
רן יצא ברכבו יחד עם הקצין שאיתו, גיא מדר, לכיוון קיבוץ רעים. באזור כיסופים הם נתקלו במחבלים. לאחר המקרה, הם המשיכו בנסיעתם ועצרו בתחנת דלק – שם הם פינו כ-150 חבר'ה מהמסיבה לאזור אופקים ולא לאזור כביש המוות. בשלב כלשהו רן קיבל הודעה מחבר בצוות שלו שיש מחבלים ושצריך סיוע, ובהחלטה מיידית הם חזרו לתופת. כשהגיעו לאזור עלומים, נורה RPG על הניידת שהייתה, וזה גרם להם לנסוע היישר לתוך מארב של מחבלים. רן וגיא נפצעו, ולאחר שטיפלו אחד בשני הם החליטו להתפצל. "מהמקום שהיה בו הוא שלח לנו הודעות, ואפילו הספיק לדבר עם אח שלו", מספרת אמו. "הוא ניהל שם קרב די רציני עד שאזלה לו התחמושת. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו ממנו. לאורך כל אותו יום ניסינו לדלות פרטי מידע על המתרחש. לא הבנו באיזה סדר גודל מדובר, והשעות נקפו להן ולא שמענו כלום מרן. החלטנו לחפש אותו בבתי חולים לאורך כל הלילה. רק ביום שני באו ועדכנו אותנו שהוא מנותק קשר. אחרי 16 יום הודיעו לנו שיש אינדיקציות שמראות שהוא בוודאות נמצא בעזה".
ב-30 בינואר הודיעו למשפחת גואילי את הבשורה הנוראית, שככל הנראה רן לא בחיים. על סמך תמונות שישנן והקלטת שמע, הם קיבלו את האינדיקציה שרן לא היה יכול להישאר בחיים ללא קבלת טיפול רפואי מתאים למצבו.
"ההחלטה שלי להצטרף לפורום תקווה הגיעה מתוך אמונה תמימה שאי אפשר להחזיר את החטופים בלי שנחסל את הכוח הצבאי והמדיני של חמאס"
על הצטרפותה לפורום תקווה, היא אומרת: "רן שלי לא נרצח בשום צורה. הוא היה שוטר והלך להילחם בידיעה לאן הוא הולך. ההחלטה שלי להצטרף לפורום תקווה הגיעה מתוך אמונה תמימה שאי אפשר להחזיר את החטופים בלי שנחסל את הכוח הצבאי והמדיני של חמאס. אחרת, לדעתי, לא יהיה להם אינטרס להחזיר את כולם גם אם תהיה עסקה. אני מאמינה שהעסקה תוציא רק קומץ קטן של חטופים בכל מיני אמתלות של חמאס: אנחנו לא יודעים איפה הם, אנחנו לא קיבלנו אותם, זה לא היה אצלנו, העסקה הזו לא טובה. זו הסיבה שאני שותפה בכל הפעילויות של פורום תקווה. זה פורום מכבד ועוטף בחום את המשפחות שנמצאות שם. הם לא אגרסיביים, ומאוד מאוד מבינים את המקום הנפשי של המשפחות. המתנדבים מדהימים, ואני מרגישה גאווה גדולה על חברותי בו. כולי תקווה שתהיה פעולה צבאית מאוד מאוד חזקה שתביא לשליטה בעזה, שחמאס יפרוק את נשקו ויושמד; שהעזתים יבינו שאין חמאס יותר, ואולי יפנו לעזור בהשבת החטופים ובמתן אינפורמציה על גורלם", היא מייחלת.
***
אי אפשר לקרוא את המילים שלעיל, ולא להרגיש את העוצמה והכאב שמתערבבים זה בזה. הכאב, על החיים שהיו ונבלמו: על האבא, שמוחזק בידי שוביו יותר מדי ימים, מנותק ממשפחתו; על הבן האמיץ והגיבור שיצא להציל נפשות ונהרג בעת מילוי תפקידו; על הצעיר החרוץ והעצמאי, שהלך לעבוד כמאבטח ונפל לידי האויב. בני המשפחה והחברים פועלים ללא הרף כדי להשיב את החטופים הביתה, בדרך שהם מאמינים שתביא אותם, את כולם, עם מינימום נזק למדינה ולעם. זוהי גבורה להצליח לראות מבעד לכאב האישי, החד והעמוק, גם את עתיד האומה כולה. מדי יום הם קמים בבוקר ונאבקים למען עתיד טוב יותר. הם שמפיחים תקווה חדשה.
