הימים הקרובים הם קריטיים לעסקת החטופים, אם תהיה או לא תהיה, והם קריטיים גם לשאלת הישרדות הקואליציה הזאת. נתחיל בסיפא: איך שהדברים נראים עתה, יותר משהאופוזיציה עושה משהו משמעותי (והיא לא עושה) להתפרקות הקואליציה, הקואליציה עושה זאת לעצמה, ואף מחזקת את התמה הידועה שממשלות מתפרקות מעצמן, מבפנים, ולא מכוח אופוזיציה לוחמנית שהביאה לכך. ובכל זאת, אף שאני נוטה להעריך שבשנייה האחרונה יימצא איזה סיכום 669 שייחלץ את הממשלה המדממת הזו מהירי בנגמ"ש הנוכחי, אני לא חותם על זה.
הפעם יש לנו עסק עם ש"ס והמפלגות החרדיות מזה, ועם בן גביר מזה. אף אחד מהם לא רוצה להיות מואשם בקרב הבייס שלו כמי שהביא לפירוק ממשלת הימין-ימין הזו, ולכן עת השלכת חיצים מורעלים זו בזו היא העת הזו. ש"ס מאשימה את בן גביר שהוא מביא לפירוק הממשלה, ובן גביר מחזיר לש"ס באותו המטבע. והמעניין, בניגוד למריבות פנימיות בעבר, הוא שההתכתשות הפעם כלל אינה על 'זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי'. בן גביר נאבק על מקום בקבינט הביטחוני (נתניהו, שכבר הספיק להכיר אותו, וגם חושש מאיך יראו זאת הגויים, מסרב לכך, נכון לעכשיו). לעומת זאת, יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שאפילו שר הוא לא (מה לעשות, בג"ץ), רואה איך הוא לא מצליח להביא לבייס שלו את 'ליטרת הבשר', ולו החשובה ביותר, המשך הפטור מגיוס כללי לצה"ל. על המחדל הזה באה גם הסכנה המאוד מוחשית לביטול סבסוד מעונות היום למי שלא שירת בצה"ל – מה שאומר פגיעה משמעותית בכיס של כל אחד מהאברכים. בלי אלה, עם מה יבוא לבוחריו?
ובמלחמה, כמו במלחמה. בן גביר בכאן ב': "מי שמאיים להפיל את הממשלה זה דרעי, שמאז ומתמיד היה איש אוסלו ומפלרטט עם השמאל. בכל דיון הוא בעד פשרה וכניעה. הוא נגד מתקפה בצפון, נגד מתקפה בדרום ובעד עסקה מופקרת". ועוד בן גביר, בגל"צ: "אני אומר בצורה מפורשת: אם לא יצרפו אותי לקבינט המצומצם – אשבש את עבודת הקואליציה. אני רוצה לעשות שינוי בקבינט המלחמה. לש"ס יש עניין בתפקידים וכל מיני דברים שהם רוצים מבחינת תפקידים; ולי חשוב שעם ישראל ינצח".
ש"ס, מהצד השני, שולחת את בכיריה לתקשורת ל'החמיא' לבן גביר. דוגמה: ח"כ טייב מש"ס בגל"צ: "בן גביר לא ראוי לא רק לקבינט המלחמה, אלא לא ראוי גם לתפקיד שכבר יש לו. הוא לא ראוי להיות האחראי על ביטחון הפנים. הגיע הזמן שהוא יתפטר". ויש עוד מלא (ראו מודעה שהפיץ אשר מדינה, דובר ש"ס, נגד בן גביר).
בסוף החודש תצא הכנסת לפגרה בת 3 חודשים, די זמן לנתניהו כדי לנסות לעשות סדר. אין ספק, שהוא יידרש לכל כוחו המניפולטיבי ולחוכמת חייו הפוליטיים כדי לרבע את המעגל
ואם הגעתם עד פה, בטח תשאלו – ומה עם ביבי נתניהו, הגננת, שלו אמור להיות האינטרס הראשון לשמור על הממשלה הזו? האמת היא שלנתניהו נשבר כבר מזמן מבן גביר. עד כדי כך, שהוא מעדיף עשרת מונים את סמוטריץ', חרף התנגדותו לעסקת החטופים הנרקמת, התלהמויותיו בתקשורת, איומים פה ושם 'אם לא… לא נישאר' וכדומה. רוצים לדעת מה חושב נתניהו על בן גביר? קראו מה אמר עליו שופרו ברדוגו, בערוץ 14: "לבן גביר קופץ הבן גביר… בעיניי, יכול לסיים את דרכו בקואליציה… הוא לא שחקן קבוצתי… לו אני נתניהו, הייתי משחרר אותו מהתפקיד… איתמר בן גביר לא נושא על גבו שק של הישגים, נהפוכו, שק של כישלונות".
לעומת זאת, על דרעי נתניהו 'מת' ורואה בו ציר חשוב ביותר בממשלה ובקבינט – רב ניסיון, אחד שמבין עניין, ויודע לעשות הבחנה בין חשוב וחשוב פחות. נתניהו ללא דרעי לצידו זה לא אותו נתניהו. בטח בהיבט הפוליטי. דרעי, שלא רגיל ולא אוהב להיות בעמדת נחיתות כפי שהוא וש"ס היום (אוי, בג"ץ, בג"ץ, בג"ץ), הנחה ביום שני את חברי סיעת ש"ס לנטוש את הכנסת. גם את ישיבת הסיעה הוא קיים בביתו הפרטי (כבר פעם שנייה ברציפות) ולא בחדר הסיעה בכנסת. על זה אפשר לומר: רבי אריה נתן בהם סימנים. אין דרך לראות את זה אחרת. וכמובן, כשאתה לא בכנסת, אתה לא משתתף בדיוני הוועדות ובהצבעות. ובעברית, משתק את עבודת הכנסת. כלומר, לא מעביר הצעות חוק וחוקים. מפזרים את ההפגנה מוקדם מהרגיל והולכים לנתח מה הלאה. מבחינתו, ועוד לפני שבג"ץ פסק את פסוקו בעניין חוק הגיוס, הכי עצבן זה שנתניהו וחבריו לא הצליחו להעביר את חוק הרבנים/חוק הג'ובים, למרות שעבר 'שדרוג' ולמרות שאפילו מתן כהנא מאופוזיציה אמר שזה חוק שהוא מברך עליו. אם לא זה, מה אני מחפש פה, תהה מן הסתם דרעי בינו לבין דרעי.
בכירים בש"ס אמרו לישי כהן ב'כיכר השבת': "מהרגע שנתניהו איבד שליטה על הקואליציה – הוא הפך לנטל. אנחנו סוחבים את הממשלה על הכתפיים שלנו, ומה יוצא לנו מזה? כל הבטחות הבחירות שלנו נגנזו. לא הכל אפשר להפיל על בג"ץ, זה נתניהו שלא מצליח לתחזק את הקואליציה. מבן גביר אין לנו ציפיות, אבל נתניהו כראש ממשלה חייב לשלוט, ובינתיים הוא לא שולט. וזה עוד לפני שהגענו לחוק הגיוס, שם הכל יתפרק". לזה נשבר, לשני נשבר, לשלישי נשבר משניהם, אבל לכולם שם אינטרס מובהק לשמור על השמנת, כי לך תדע מה יהיה דין הבוחר. ואם להסתמך על הסקרים, החברים שהזכרנו יכולים להתחיל לבחור מקום על ספסלי האופוזיציה. אבל זה רק סקרים.
כך או אחרת, נחזור לקואליציה. בגלל האינטרס דלעיל, אז נושכים את השפתיים ומקרטעים קדימה. כמה אפשר? זאת שאלת מיליון הדולר. להלן כמה מוקשי דרך, שאם יצליחו לעבור את כולם בשלום, ירוויחו בזכות את הישרדות הממשלה. אם ייפלו באחד משמעותי בהם, הבחירות הן רק עניין של זמן. מתי ב-2025 יהיו הבחירות? עוד מעט נגיע לזה.
הזכרנו את ש"ס מזה ואת בן גביר מזה. אבל יש עוד שחקנים מרכזיים: הסיעות החרדיות. לכאורה, אחת – 'יהדות התורה'. אבל לא. נזכיר: זו מורכבת משתיים – אגודת ישראל (החסידויות השונות) מזה, ודגל התורה (הליטאים) מזה. לכל אחת גדולי התורה והאדמו"רים שלה, שבהם הם נועצים ולפי הנחיותיהם הולכים. ובכן, לאחר כמה שנים של הליכה ברשימה משותפת בבחירות לכנסת (סקרים הראו כי בריצה נפרדת אחת מהן בסכנת היכחדות), הפעם האינטרסים לא בהכרח חופפים, עד כדי קריאות מהשטח לפרק את החבילה.
נבהיר: המוקש הראשון הוא החלטתן של מספר חסידויות לצרף את מוסדות החינוך שלהן לממ"ח (חינוך ממלכתי חרדי במסגרת עצמאית במשרד החינוך), מה שמצד אחד יחייב אותם בלימודי ליבה וגם יקנה למשרד החינוך יכולת פיקוח, כולל תקציבית. מצד שני, הצטרפות זו לממ"ח תביא לכך שכספים רבים יזרמו מהמשרד למוסדות, כפי שנהוג במוסדות הממלכתיים והממלכתיים דתיים, ואפילו תפיל על המשרד לכסות גירעונות שהאלה צברו עם השנים. לא נורא, רק כסף (בהערת אגב, אין ספק שהרבה יותר מוסדות כאלו שמלמדים ליבה יצטרפו אח"כ לשוק העבודה. מה שנקרא, השקעה משתלמת או 'ווין ווין').
אז למה מוקש? כי הליטאים מתנגדים לכך בכל תוקף. נזכיר: כשחסידות בעלזא ביקשה, בהנחיית האדמו"ר, לעשות את זה, מה שאז נקרא 'מתווה בעלזא' (עליו עמל הרבה ח"כ —-), איימו הליטאים בפיתול 'יהדות התורה'. נתניהו כיבה אז את השריפה עם הבטחות לתקציבים גם ללא לימודי ליבה (העיקר ההסכמה לליבה…), ובפועל, כצפוי, רק חלק מהבטחותיו קוימו. כעת, זה לא רק בעלזא. כבר 20 מוסדות, אשכנזיים וספרדיים, הודיעו על כוונתם לעשות כן. והליטאים רותחים. מה זה רותחים? הכי שאפשר. עד כדי כך, שהקדישו בעמוד הראשון של עיתונם 'יתד נאמן' מודעה של גדולי הדור שלהם, הרבנים לנדו והרש, האוסרים על הצטרפות לממ"ח ("חבלה בכרם ישראל"…). מה שכמעט בטוח הוא שלפחות לחלק מהמוסדות האלה, אין דרך חזרה. זה להיות (בממ"ח) או לחדול (עקב קשיים כספיים תהומיים). האם פיצוץ בין 'דגל' ל'אגו"י' בדרך?
וזה עוד לא הכל. החרדים (כולם) מאוכזבים וכועסים על ביבי בגין שלילת תקציבים מהישיבות (בג"ץ חוק הגיוס), החשש לביטול הסובסידיות לאברכים והטבות שונות (שוב, הנחיית היועצת המשפטית, ובג"ץ), ואוטוטו מגיעים לשיא: צווי הגיוס שאמור משרד הביטחון לשלוח (אי"ה, בלנ"ד) בשבוע הבא לכ-3,000 צעירים. לא, זה לא יהיה לאלה המוגדרים שם 'נושרים'; יקבלו צווים רבים וטובים בטווח הגילים 18-21 שיצאו לעבודה, והם מופיעים בביטוח לאומי ככאלה. אם לעבוד אפשר, להתגייס אפשר ואפשר. בהנחה שבין מקבלי צווי הגיוס יהיו כמה וכמה בנים או נכדים של רבנים ופוליטיקאים חשובים (קורה במשפחות הכי טובות), או אז לא מן הנמנע שיהיו שם מי שיכריעו: תצא בחוץ. אלוקים גדול, והוא ידאג לצרכים. מה שבטוח, כרטיס הקרדיט של נתניהו והליכוד, בעיניים של הפוליטיקאים החרדיים, התרוקן כמעט עד תום. הם מרגישים ששילמו באצבעות לקואליציה וקיבלו אפס תמורה. אשמתו או אשמת בג"ץ, היינו הך מבחינתם. התחייבת – ולא שילמת.
אז בשורה התחתונה, נתניהו יתאמץ למשוך את העגלה בשלום עד סוף החודש, אז יוצאת הכנסת לפגרה (מעצבנת) בת 3 חודשים. די זמן כדי לנסות לעשות סדר. אין ספק כי נתניהו יידרש לכל כוחו המניפולטיבי ולחוכמת חייו הפוליטיים כדי לרבע את המעגל. הוא יודע, שמבחינתו האישית זה להיות (ראש ממשלה) או לחדול. ואין דבר חשוב לו יותר בחיים. האם יצלח גם את המהמורות האלה, כשברקע יש החלטות גורליות כמו עסקת השבויים, והלחימה בצפון? אין ספק שיצטרך להרבה סייעתא דשמיא.
