להפוך את הנחש למשיח

לקראת סוף הדרך גוברים הקשיים, ובני ישראל שוב מתלוננים: "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִים לָמוּת בַּמִּדְבָּר". בתגובה, ה' מפעיל עונש ייחודי, שלא היה עד כה ואחריו לא יהיה, ומשלח בהם את "הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ… וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל". מדוע העונש על התלונות היה דווקא באמצעות נחשים ארסיים? ומה אפשר ללמוד מכך שהריפוי התרחש באמצעות נחש עשוי נחושת?

נראה שעיקר חטאם של בני ישראל היה בכך שהם גילו בתלונותיהם כפיות טובה ולא הכירו בחסדי ה'. תלונתם מופיעה לאחר שמשה הוציא להם מים מן הסלע, ולאחר שה' נתן בידיהם את הכנענים ואת עריהם. הכשות הנחשים נועדו לכוונם להכיר בטובת בוראם. ה' שלח בהם את "הנחשים השרפים" בה"א הידיעה; אלו הם נחשים שהיו במדבר מאז ומתמיד, שהרי ה"מִּדְבָּ֣ר הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב" מצויים בו (דברים ח, טו), אך עד כה הם ניצלו מהם בנס. עתה ה' הרפה מהנס, בו לא השכילו בני ישראל להכיר, ונחשי המדבר נשכו כטבעם (רש"ר הירש). אף אנו ניצלים בכל יום ממחלות, מתאונות ומשאר מרעין בישין, אך איננו מודעים לכך כלל, ולא מרבים לתת דעתנו להכרת תודתנו.

הנחשים המענישים מתחברים גם אל הנחש המואנש והמוענש מגן עדן. אותו נחש קדמוני ספג את קללת ה': "וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ", ולכן "אפילו אוכל כל מעדנים שבעולם" הוא טועם בפיו טעם עפר. בני ישראל, לעומת זאת, אכלו מָּן שבו יכלו לטעום כל מעדן. על כך עמדו חז"ל כשאמרו: "יבוא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מן אוכלים מין אחד וטועמין מינין הרבה" (במד"ר יט, כב). הניגוד שבין מצב בני ישראל למצב הנחשים נועד לחדד ולהעצים בתודעתם את הכרת התודה העצומה שחסרה אצלם.

כפיות טובה טמונה כנראה בטבעו של המין האנושי, שכן האדם החל בה כבר כשנברא והתלונן על "הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י". חווה המשיכה בכך כשהשתכנעה מהנחש שהאיסור על אכילת פרי עץ הדעת לא נועד לטובתם, אלא לטובת הבורא, שרוצה למנוע מהם "וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽא-לֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע". בכפיות הטובה שלהם אימצו בני ישראל את חטא הנחש, שהיה הראשון בהיסטוריה לדבר לשון הרע "ואמר לשון הרע על בוראו" (בר"ר, כ, א). כמוהו אף הם פורצים גדר של שמירת הלשון בדברי הטרוניה על בוראם, "ופורץ גדר יישכנו נחש" (ערכין טו, ב).

אמנם ייאמר לזכותם של בני ישראל שהם הכירו בטעותם, "וַיֹּאמְר֣וּ: חָטָ֗אנוּ". עקב כך הנחש הממית הפך לנחש מחיה: "וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי". מאז הפך הנחש לסמל לרפואה, וכשאדם זוכה לטיפול רפואי הוא מתעורר באופן טבעי להכרת תודה.

תהליך התיקון של בני ישראל הושלם כשהם פרצו לאחר מכן בשירת הודיה, שירת הבאר. דור באי הארץ, בניגוד לדור יוצאי מצרים, גילה בשירה זו את היכולת לשיר שירת תודה, והיה זה שינוי גדול והכרחי לטובה. דור המדבר התרגל לקבל הכל מוכן, ודווקא משום כך התרבו תלונותיו. דור הנכנסים לארץ יודעים שהם יצטרכו להילחם מול אויבים, ולעבוד קשה כדי להתיישב ולהתבסס בארצם, אך הם יודעים להודות על כל הישג מוגבל ועל כל הצלחה קטנה. בצמידות לשירה נאמר שהם נוסעים "מִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל" – במדבר הכל ניתן במתנה ומשם ממשיכים לנחלת א-ל, לנחול את ארץ ישראל. הדור שעמד להיכנס לארץ ידע שיהיה עליו להקיף במסע ארוך את כל ארץ אדום, ואז להתחיל להילחם, ועם זאת, הוא ידע להודות על מה שקיבל ולהמשיך קדימה בעזרה הא-ל.

הקיום בארץ ישראל מחייב להכיר בטובת ה', שמאפשר את קיומנו בארצנו, חרף כל הקשיים והיוקשים, הצרות והצרים. הבעיות שאנו חווים בארץ, ובראשן המלחמות התדירות והאיומים הקיומיים, עלולות לגרום לתלונות וקיטורים. אולם, התבוננות ביד ה' ובהצלחות הגדולות שאנו זוכים להן, מעודדת אותנו לשמר תמיד אמונה ותקווה ולהכיר תודה.

עם סיומו של מבצע 'עם כלביא' היו שהסתייגו מתפילות הודיה לה', שהרי מלחמתנו בעיצומה, החטופים עודם בשביה, חיילים נהרגים בעזה וליבנו כואב עם פצועי צה"ל ועם האזרחים הרבים שנפגעו ושאיבדו את ביתם. אולם, כשאנו זוכרים היכן היינו בתחילת המערכה ורואים היכן אנו היום, אין ספק שעלינו להוקיר ולהכיר תודה לכל חיילינו ואנשי מערכות הביטחון ולשבח ולהלל את א-לוהי ישראל. טוב להודות לה' גם כשהמצב מורכב והטוב איננו שלם.

נחש בגימטרייה: משיח (358). הנחש, הרע הגדול, שמסמל כפיות טובה יכול להפוך לטוב ביותר, למשיח, כאשר מרימים אותו על 'נס' ומִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. כשמבינים שברצות ה' אף הנחש יכול להתהפך מרע לטוב, מִתְרַפְּאִים ומִתְגַּבְּרִים (משנה, ר"ה ג, ח). כאשר מתוך הקשיים והצרות אנו מבינים עד כמה עלינו להודות על הטובה, המציאות שלנו נהיית יותר טובה, וההודיה עצמה מקרבת את הגאולה.