ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)אחרי 16 שנות ניסיונות שכנוע, ובעיצומה של מלחמה, קיבל עליו ראש משפחתנו, תוך הצבת תנאים ספציפיים, את הכרעת הרוב – לצרף לביתנו כלב. כך נרכש גור זכר מתוק, והוא הצטרף למשפחה לסדרת חינוך (שלנו ושלו). שם הגור (שמור במערכת) נקבע לאחר הצבעות דמוקרטיות של בני המשפחה ודירוג עדיפויות. במסגרת תהליך הקליטה הגענו לווטרינרית לחיסון. זו, בדקה את הגור והתרשמה מבריאות טובה אבל… שיתפה אותנו בממצא מפתיע: לא מדובר בכלב אלא בכלבה!
ממצא זה התקבל בקרב בני הבית באופן מגוון וכלל תדהמה, השלמה מחויכת, כעס, בלבול וצער גדול, מה שהווה הוכחה חותכת לכך שבני האדם שונים זה מזה בתגובותיהם לאתגרי החיים ובפרט למצבים מאכזבים, שוברי אמון.
אולם, לא על הכלבה בחרתי לכתוב, כי אם על תגובה שכיחה שאליה אני נחשפת יותר ויותר בחודשים האחרונים, הנאמרת על רקע מצבים קונפליקטואליים: "מדוע את/ה מגיב/ה בעוצמה כזו? על מה בסך הכל מדובר? דווקא עכשיו הייתי מצפה שתיקח/י דברים יותר בקלות, בפרופורציות – אנשים נהרגים!"
בהקשר האמור, משפט זה הופנה על ידי הסביבה לבתי, שהגיבה בעוצמה רגשית (מוגזמת?) לגילוי מין הכלב. אותו משפט נאמר כלפיי, בשיחת טלפון שקיימתי עם מי שמסר לידינו את הגור. מחיתי בו בעדינות ובאסרטיביות על התנהלותו הרשלנית. שיח מעין זה מתקיים מן הסתם, בימים אלה, גם בין רבים מאיתנו, בזירות החיים השונות: בין זוגות, מעסיקים ועובדים, נותני שירותים ולקוחות ועוד. ודעתי אינה נוחה ממנו כלל!
בקריאה המצפה מהזולת להתגבר, להשתפר או לוותר על רגשותיו, לנוכח היררכיה רגשית חברתית "מקובלת", אני נוטה לזהות מניפולציה רגשית, המתעדפת את המציאות החיצונית על פני זו הפנימית. ולצערי, היא מהווה לא פעם תירוץ וצעד קל להשגת הישג/רווח משני, של טשטוש מחלוקת או עוול, תחת מסווה מוסרי כביכול.
דווקא עכשיו אבקש להיות קשובה עוד יותר למנעד רגשותיו של הזולת, בפרט לנוכח חוויה אפשרית וממשית של פגיעה בו.
במוצאי שבת האחרונה נערך דיון משפחתי על הצורך להחליף שם לכלבה… כולנו תמימי דעים שהחזרתה אינה באה בחשבון, לאחר שבועיים של התמסרות והסתגלות הדדית. כן, הימים הם ימי מלחמה, רוויי כאב, חשש ואי-ודאות. לנו יש גם שני מגויסים ברגע זה. ודווקא עכשיו בחרנו להגשים משאלה של חיים רגילים ולחוות אותה בתשומת לב.
לתגובות: Naomieini1@gmail.com
