הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הכישלון הגדול שעמד ברקע מאורעות שבעה באוקטובר הוא העיוורון של קברניטי מערכת הביטחון והדרג המדיני. אף אחד לא שיער שחמאס הולכים לעשות את מה שהם ביצעו בפועל. המחשבה היתה שבארגון חמאס רוצים שקט. הוא לא ירצה לצאת למערכה כוללת נגד ישראל. אך המציאות היתה אחרת, והדברים ידועים.
אבל אותי מטרידה מאד נקודה מעט אחרת. זהו לא רק העיוורון ביחס לכוונות חמאס אלא העובדה שלקינו בעיוורון הזה דווקא בשנת החמישים למלחמת יום הכיפורים. ערוצי התקשורת והשיח הציבורי בכללו דיבר בשבועות שלפני שבעה באוקטובר על לקחי מלחמת יום הכיפורים, על השאננות ועל הקיבעון, על הצורך ב'איפכא מסתברא' ועל הצורך להתכונן למה שאינך צופה שיקרה.
ואף על פי כן, השיח על לקחי מלחמת יום הכיפורים לא היתרגם לצעדים אופרטיביים. לצד הדיבור על הקונספציה השגויה של אז שגשגה קונספציה שגויה של היום. לצד השאננות של מלחמת יום הכיפורים, פרחה שאננות של מלחמת חרבות ברזל. אם תרצו, מדובר כאן בעיוורון על עיוורון. לא רק שהיינו עיוורים לכוונותיו של חמאס, היינו גם עיוורים לעצם היותנו עיוורים לכך. סוג של הסתרה בתוך הסתרה.
arisa-chattasa
מאלף ומדאיג כאחד לקרוא בהקשר זה מאמר שנכתב בשנת 2021, כשנתיים וחצי לפני מאורעות שבעה באוקטובר, על ידי אל"מ פרופ' גבי סיבוני ותא"ל יובל בזק, ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, ובו ביקורת על תכנית 'תפיסת ההפעלה לניצחון' שהוביל הרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי. המחברים טוענים שהתכנית שגיבש הרמטכ"ל ממשיכה בסופו של דבר את אותה תפיסת ההפעלה של צה"ל, שהונהגה במשך ארבעה עשורים, ואין היא מכינה עצמה לאפשרות שהמלחמה הבאה תהיה שונה. וכך הם כותבים:
"כאן נחשפת למעשה חולשתה היסודית של התפיסה… היא אינה נערכת אל מול התרחישים החמורים, אלו העלולים לשבש את יכולת הפעולה של צה"ל בימי המלחמה הראשונים. היא מניחה שנוכל להיערך עוד בטרם יוציא האויב לפועל את התקפותיו, שנפתיע ולא שנופתע… הרעיון שהאויב עלול לשבש את אופן הפעולה של צה"ל איננו נוכח ביסודות התפיסה. לכן חשוב יהיה לשאול: 'ומה אם לא?'"
לקרוא את המאמר היום, זה כמו לקרוא דברי נבואה בדיעבד. אילו רק היה חמאס מתואם עם חיזבאללה והם היו יוצאים יחד לפשיטה הקרקעית שתכננו במשך שנים, קרוב לוודאי שמדינת ישראל היתה מוצאת את עצמה בדיוק באותם תרחישים שהמחברים מתארים – שטחים אזרחיים וצבאיים כבושים, שיבוש אמצעי ההפעלה של צה"ל, פגיעה בתשתיות וכו'. כל הדוקטרינה בנוגע להפעלת הכוח של הצבא – תגובה מהירה, שינוע כוחות, העברת הזירה לשטח האויב ועוד, היתה אז קורסת. היכן היתה אז מדינת ישראל מוצאת את עצמה? מצמרר רק לחשוב על זה.
אז מדוע לא הקשיבו לסיבוני ובזק אז? מדוע צה"ל לא התכונן ל'איפכא מסתברא'? זהו העיוורון המשתק, הקיבעון המחשבתי. וכאן טמונה הסכנה שבתודעת הניצחון. במשך שנים צה"ל תפס עצמו כמנצח בכל הזירות הקרובות. וזה שיתק אותו. כי ניצחון מקבע את התודעה במלחמה שעברה ולא במלחמה הבאה. ניצחון גורם לנו לחשוב שאנו יודעים בדיוק כיצד האויב יפעל ומה הכוחות שאנו יכולים להפעיל נגדו. הוא ממשיך את הדוקטרינה של העבר ולא פותח אותנו אל העתיד. תחושת הניצחון חוסמת מאתנו את המחשבה שאולי בפעם הבאה הכל ישתנה ונצטרך לנהוג אחרת.
במלים אחרות, הניצחון מבסס את התודעה שעלינו להמשיך באותה דרך כדי להמשיך לקצור את אותם הישגים. אבל זו תודעת שווא, כי בעוד שאנחנו ממשיכים באותה דרך, האויב שלנו דווקא משתנה. הצד המפסיד מסיק לקחים מן המערכה ומשנה את קוד הפעלת הכוח שלו. וכך נוצר חוסר איזון שמאיים על קיומנו. בעוד אנו נלחמים את המלחמה הקודמת, האויב נלחם את המלחמה הבאה.
חזרו למלחמת יום הכיפורים וראו שכך היה. הניצחון ההירואי בששת הימים היה פנטסטי, אבל דווקא הוא הביא עלינו את האסון של מלחמת יום הכיפורים. ואותו הדבר בדיוק קרה לנו במלחמה הנוכחית. הסבבים הקודמים ברצועת עזה ובלבנון מנעו מאתנו לראות את המלחמה השונה שעתידה לפרוץ משם. זוהי סכנת הניצחון.
צבא חכם וקבינט חכם צריכים להיות מודעים לסכנה זו הטמונה בניצחון. צריך תמיד לזכור שלצד המפסיד יש יתרון מובנה על הצד המנצח, שכן הוא פתוח לשינויים בעוד שהצד המנצח פחות מודע לכך. לכן, כפי שסיבוני ובזק כתבו, תמיד חייבים לשאול 'ומה אם לא?'.
אכן, זה קשה. זה מאד מאתגר. אבל זו בדיוק המחשבה שעלינו לאמץ אם ברצוננו לנצח גם בפעם הבאה.
