"אהבנו לגור שם, אבל הילדים כמעט ולא הגיעו לבקר"

תופעה שבה זוגות בגיל הפנסיה מהגזר הדתי עוזבים בתים גדולים לטובת דירה קטנה – בעיר בה הקימו את ביתם או אפילו עוברים לעיר אחרת – צוברת תאוצה. מה הסיבות לכך? יצאנו לבדוק

טרנד חדש צובר תאוצה בקרב זוגות בגיל הפנסיה מהמגזר – יותר ויותר זוגות בציבור הדתי עוזבים בתים גדולים, חצר וגינה לטובת דירה קטנה יותר. מה מביא זוגות לעזוב בית שגידלו בו ילדים, להיפרד מקהילה ובית כנסת שהיו חלק מחייהם עשורים רבים – לטובת דירה בבניינים גבוהים הגדושים בדיירים ומעלית שבת שצריכה להכיל את כולם?

שאלתי על כך את רבקה ואורי האוזנר, שעזבו בית פרטי ברעננה לטובת דירה בפתח תקווה. המחשבה לעבור לגור ליד הבנות והנכדים עלתה אצל רבקה ואורי מספר פעמים בשנים האחרונות: "גרנו ברעננה בבית מקסים שאהבנו, מוקפים בגינה יפה ומטופחת. חשבנו שנעזוב את הבית רק עם פרישתו של בעלי לגמלאות, ואז פרצה הקורונה…", רבקה משתפת.

"הריחוק המשפחתי מהבנות ומהנכדים בעיקר בקורונה גרם לנו לזרז את ההחלטה ולהתקרב כדי להיות יותר ביחד. במהלך הקורונה בעלי פרש לגמלאות, ואז קיבלנו החלטה שזהו! הגיע הזמן. עברנו מבית פרטי צמוד קרקע בן 3 קומות, לדירה בקומה 12, מרווחת, ששופצה במשך 4 חודשים כדי שתתאים לצרכינו, דירה גבוהה עם אויר וראיה למרחקים", היא ממשיכה.

הזוג האוזנר מרוצים מהמעבר שביצעו, ורבקה מונה את היתרונות בקלות: "עברנו לפסגת הדר, שכונה חדשה בפתח תקווה, ממש על גבול גבעת שמואל. המאפיין של השכונה הוא באוכלוסייה שלה, הרבה זוגות בגילנו עברו לכאן או ממש מעבר לכביש בגבעת שמואל, בעקבות ילדיהם שגרים כאן. כמובן שההסתגלות הסביבתית עדיין נמשכת, זהו אזור חדש, בניינים רבי קומות ואוכלוסייה חדשה, אבל יש קירבה לכולם, הדירה מותאמת לצרכינו היום, והיא בלי מדרגות".

והכי חשוב, לדבריהם – המפגשים מרובים יותר עם הנכדים. "למזלנו הרב גם בתנו הצעירה שגרה לידנו ברעננה קיבלה החלטה לעבור לידנו והצטרפה גם היא, ולשמחתנו לפני כחודש הצטרפו למשפחתנו זוג נכדים תאומים ומעבר לשמחה הגדולה אנחנו מברכים על המגורים בקרבת מקום כשכל המשפחה מתגייסת לסייע", רבקה מספרת בסיפוק.

 

 

 

 

הריחוק המשפחתי מהבנות ומהנכדים בעיקר בקורונה גרם לנו לזרז את ההחלטה ולהתקרב כדי להיות יותר ביחד

"הבית גדול עלינו"

"עזבנו דירה ענקית ונעימה עם נוף פנורמי מדהים. דרך חלון ענק בפינת האוכל נשקף נוף ירושלמי ירוק ופורח ובימים בודדים מרבדים של שלג מרהיב ומשכר שנשקף דרך החלון", כך אתי וברוך ניסנבויים, מדברים בערגה על הדירה הירושלמית שעזבו.

אם היה כל-כך טוב, מה הביא אתכם לשנות את מקום המגורים?

"המחשבה על מעבר דירה ריחפה במשך כמה שנים לאחר שהילדים עזבו את הבית", מסבירה אתי, "כל זמן שהבנים היו צעירים וגרו בבית, היה מושלם. בית הספר קרוב, בני עקיבא, בית הכנסת, החברותא של בעלי, אבל היום אחרי שהילדים התחתנו והקימו משפחות משל עצמם, הבית התרוקן.

"הבית גדול על שנינו, במידה מסוימת הוא נעשה לנטל… יש המון עבודה והשתעבדות. נוכחנו שבמקום שהבית ישרת אותנו אנחנו עמלים ועסוקים בלשרת ולתחזק אותו. ולא רק הבית. ככל שמתבגרים גם קשה יותר לארח את הילדים ביחד. המשפחות בלי עין הרע גדלות וזה לא קל. מצאנו את עצמנו מארחים בכל פעם ילד אחד ומשפחתו, משפחה אחת, לא יותר. גם בקטע של חברים… היו באים לטייל בירושלים והתארחו ב'מלון' שלנו… אצלנו, והעניין נעשה קשה יותר בגילנו". אתי מפרטת את הסיבות לשינוי.

אצל ברוך ואתי ניסינבויים, המעבר היה לאותה עיר, אך לאזור אחר וסגנון חיים שונה. הם רצו למצוא דירה בירושלים – אבל קטנה מזו שהייתה להם, שתענה על הדרישות שלהם, בעיקר על אלו של ברוך שהתקשה לעזוב את מקום מגוריו משחר ילדותו. והם מצאו. "היום אנחנו גרים בדירה קטנה יותר המספקת את צרכינו. אנחנו ממשיכים אומנם לארח את הילדים וחברים כי זה מאוד חשוב לנו, אבל בצורה מצומצמת יותר", אתי משתפת ומוסיפה: "הדירה הנוכחית נמצאת מרחק 15 דקות הליכה עד לאזור הישן, כך שבעלי עדיין ממשיך ללכת לאותו בית כנסת ולאותם שיעורים שהוא אוהב ובעיקר עם אותו חברותא שכל כך חשובה ומשמעותית לו".

וגם, הם רואים במגורים בבניינים משותפים עם דיירים רבים – יתרון. אתי נחרצת: "פגשנו חברים חדשים מדהימים, יש לנו כאן חיי חברה מגוונים. אנחנו מארחים ומתארחים. גם לילדים קל יותר להתארח ולנו יותר פשוט לארח לארוחות. יש מסביבנו פארקים יפיפיים, הרכבת הקלה עוזרת להתנייד ועושה את הביקורים פשוטים יותר להם ולנו". היא מסכמת בהחלטיות: "אמנם הפסדנו את הנוף המהמם והמיוחד שהיה לנו, אבל הרווחנו דברים אחרים. אנחנו מודים ומתפללים לבורא עולם שנמשיך להנות מכל הטוב הזה שיש בחלקנו מתוך בריאות שמחה ונחת".

 

 

 

הבית גדול על שנינו, במידה מסוימת הוא נעשה לנטל… במקום שהבית ישרת אותנו אנחנו עמלים ועסוקים בלשרת ולתחזק אותו

מתנחלים בירושלים

ציפי וגדעון עדי עברו לירושלים גם הם, להגשים חלום שתמיד היה שם, שלטובתו הם עזבו את אלקנה. "זכינו לחוויית חיים מדהימה באלקנה, לגדל משפחה לערכי התורה והארץ. הייתה לנו קהילה מופלאה ואידיאליסטית שחוותה הקמת יישוב חדש", משתפת ציפי בהתלהבות. "אהבנו כל יום, כל שעה במקום, בנינו בית יפה עם גינה וחצר. היה תענוג לנשום אוויר צח של הרי השומרון. אבל, הגענו לגיל פרישה, ילדינו נישאו ובחרו לגור במקומות נפלאים אחרים. יצא שהם הגיעו אלינו לשבתות בתדירות שהלכה וירדה. מכיוון שנכדינו בגרו הם לא רצו לפספס שבתות בבני עקיבא במקום שבו הם גרים והעדיפו להיפגש עם החבר'ה שחזרו לשבת מהישיבות ומהצבא.

"גם הטיפול בגינה ובחצר נהיו גדולים עלינו. הבית היה זקוק לשיפוץ ולריענון וכשעמדנו מול כל זה, הזכרנו לעצמנו מידי פעם, שחלומנו היה ונשאר לגור בירושלים. עיר שאנחנו כל כך אוהבים ומשתוקקים לה… אמרנו ועשינו. בחסדי ה' מכרנו די מהר את הבית באלקנה וקנינו דירה קטנה בירושלים", ציפי נזכרת.

גם אצל ציפי וגדעון הילדים קיבלו בסיפוק את מעבר הוריהם ואפילו עודדו אותם לכך: "הילדים שמחו על השינוי וראו זכות בהתקרבות למקום המקדש", הם מתארים. וכך גם הנכדים – שהבוגרים שבהם מגיעים באופן עצמאי לסבא ולסבתא שבירושלים, שכעת זוכים לארח אותם יותר בשמחה. ציפי משתפת גם בחזונה לעתיד לבוא: "אני מתכננת ומפנטזת על ריצה משותפת עם נכדיי לבית המקדש שיבנה…".

ציפי וגדעון רואים יתרונות במעבר לירושלים גם במה שנוגע לחיי חברה, חבורה של 'מתנחלים בירושלים', יוצאי יישובי השומרון, בנימין ויהודה התארגנה והוקמה, שמונה "פנסיונרים כמונו שבחרו לעזוב בתים גדולים ולעבור לדירות בירושלים מסיבות דומות לשלנו", לדבריה של ציפי.

ולמרות החבורה העליזה, תמיד תישאר להם פינה חמה בלב לחברים מאלקנה: "אני מוכרחה להודות שרגשית הייתה לנו מאוד קשה העזיבה שלנו את הקהילה החמה. אנחנו מתגעגעים לחברות וחברים שאיתם גידלנו את ילדינו ואיתם היינו שותפים בשמחות ובימים פחות שמחים", כך ציפי בנימה נוסטלגית, אך מסיימת באופטימיות: "אנחנו מודים לקב"ה וכולנו תפילה לימים של בריאות וכוח להנות מטובה של ירושלים ומהסובבים אותנו בה.. משפחה וחברים".

אהבנו כל שעה במקום, אבל הגענו לגיל פרישה, ילדינו נישאו ויצא שהם הגיעו אלינו לשבתות בתדירות שהלכה וירדה

החלטה לא פשוטה

אצל טובה ויונה דרייפוס, פנסיונר שעבר כמהנדס ברפא"ל והיא מורה יועצת בישיבה תיכונית בחיפה, מצטיירת תמונה אופטימלית על מגורים במקום שהיה איכותי וטוב עבורם באופן מוחלט, שלמרות זאת – עזבו. "למדנו, עבדנו והקמנו משפחה בחיפה. במקום שהתגוררנו היו לנו, ועדיין יש, הרבה מאוד חברים. השתייכנו לקהילה משובחת". כך טובה מספרת על מקום המגורים שכעת הוא נחלת העבר.

טובה ויונה עזבו את חיפה הצפונית לטובת אזור המרכז – גבעת שמואל. היא מסבירה: "תמיד התגוררנו ליד ההורים שלנו. נעזרנו בהם בצעירותנו ותמכנו בהם בזקנתם, ומעולם לא העלנו בדעתנו לעזוב את העיר, למרות שילדינו נישאו עם בני זוג מאזור המרכז וגרו שם. אלא שפטירת אחרון ההורים שלנו, שלי ושל בעלי, הביאה אותנו להבנה שחשוב להיות קרובים לילדים כמו שאנו התגוררנו ליד הורינו… בד בבד הנסיעות למרכז הפכו ליותר קשות וגזלו מאיתנו זמן רב. גם הנכדים גדלו והיה קשה להם להגיע אלינו לשבתות בגלל ההדרכה בתנועה, החברים וכו'… הרגשנו יותר ויותר בחסרונם. פתאום הבנו שכלית שאנחנו צריכים לגור בקרבתם, בעוד שרגשית – העניין עדיין היה קשה לעיכול… לא פשוט לקום ולעזוב מקום שאנחנו כל כך אוהבים ומחוברים אליו", טובה מסבירה את האמביוולנטיות שהייתה בהחלטתם.

בעקבות המעבר דפוסי הביקורים של הילדים אצלנו ושלנו אצלם השתנו. אנחנו רואים אותם ועורכים מפגשים משפחתיים לעיתים קרובות

איך הגיבו הילדים?

"הילדים מאד שמחו כמובן", טובה משיבה, "הם אלו שעזרו לנו להגיע להחלטה חיובית ובתמיכתם בחרנו לגור בגבעת שמואל. הילדים נרתמו לעזור לנו בהתאקלמות במקום".

לאחר 4 שנים בגבעת שמואל, לטובה קל מאד להציג את יתרונות המעבר: "אנחנו מאד מרוצים מן המעבר, מהחברים ומהקהילה, ומצד שני אנחנו בקשר תמידי עם הקהילה של חברינו מחיפה.

"כמובן שבעקבות המעבר דפוסי הביקורים של הילדים אצלנו ושלנו אצלם השתנו. אנחנו רואים אותם ועורכים מפגשים משפחתיים לעיתים קרובות, והם ביניהם גם נפגשים יותר", הם אומרים. טובה ויונה מרוצים ומרגישים לדבריהם ש"המעבר גרם לקרבה יתרה בין כולנו".

"אנחנו מרגישים שעשינו את הצעד הנכון בזמן הנכון. מבחינה רגשית השלמנו את התהליך", קובעים טובה ויונה בהחלטיות. טיפ קטן נוסף מצד הזוג דרייפוס… "מומלץ לכל זוג בגילנו לעבור לגור בקרבת ילדיהם ובכלל, כל שינוי מביא להתעוררות משפחתית וחברתית ומזרים חיות לחיים".