המראות שראו ומה שחוו חיילי הרבנות הצבאית שטיפלו בנרצחי הטבח ובהרוגים במלחמת 'חרבות ברזל', מלווים אותם גם לאחר ששבו לחיק משפחותיהם. החיים לא ממש חזרו למה שהיה: כמה מהם לקו בליבם, ובשבוע שעבר אריאל טמן ז"ל לא היה יכול לשאת עוד את הזיכרונות, ונראה ששם קץ לחייו. שוחחנו עם עובד פרל, יועץ אסטרטגי, קצין אג"ם ביחידה לטיפול בחללים, מוביל מאבק יחידות הטיפול בחללים
ש: בכמה חיילים שעסקו בעבודה הקשה ביחידה הזו, מדובר?
"מדובר בכ־1,200 אנשי מילואים, שכולם שירתו במסגרת היחידות השונות של המערך – יחידות סריקה. לוחמים אשר נכנסים לאזורי הלחימה על מנת להביא את החללים באופן מסודר ומכובד לתהליך זיהוי. רופאי וחוקרי זיהוי, כולל רופאים, שינוע חללים, איסוף נתוני חלל, קברנים וחזני לוויות, ועוד. כולם התמודדו עם מראות קשים מנשוא, שזו טראומה בלתי נתפסת לאורך זמן".
ש: אריאל טמן ז"ל הוא לא הראשון מהחבורה המופלאה הזו, שכבר אינם איתנו. ככל הידוע לי, היו גם מקרים של שיברון לב שהביא לפטירתם.
"אריאל היה מישהו שאהבו. שמח, אכפתי, רגיש – כזה שרואה את האנשים סביבו ודואג לכולם. הרגישות והחום האנושי שלו לא הסתירו את העובדה שמה שראינו כולנו – מה שאי אפשר היה לעכל – הותיר בו צלקת עמוקה. לצערי, רק אחרי מוות משרד הביטחון מתעורר. אנחנו מנסים בכל הכוח שזה לא יקרה שוב, שלא יחולו מקרים נוספים כאלה כדי להבין שמשהו חייב להשתנות.
אבל בשאלתך אתה נוגע במוות אחר, נורא לא פחות. מספר רב של משרתי היחידה חוו אירועי לב – חלקם קשים וחלקם יותר קלים. אלו סימני אזהרה. במשרד הביטחון אומרים שאין הוכחה שמקשרת בין אירועי הלב לטראומה, אבל אנו רואים בעינינו את הסטטיסטיקה ודואגים מאוד".
ש: כשאתה נפגש עם החיילים, על מה הם מתלוננים?
"רבים מהחיילים מדווחים על שינויים – דריכות יתר ועוררות, כעסים, בדידות, חוסר שקט תמידי, נדודי שינה וכדו׳. לצערי, חלקם חוו גם תסמינים פיזיים – אירועי לב, ירידה דרמטית בתיאבון, בעיות במערכת העיכול ועוד. אלו דברים שמחייבים תגובה מיידית מהמערכת – ולא רק כשזה כבר מאוחר מדי, חלילה".
ש: למה אנחנו, המשפחות, החברים, שנפגשים עם חבר'ה מהקבוצה הזו, צריכים לשים לב?
"קודם כל – לא להניח שהם בסדר רק כי הם 'מתפקדים'. רבים מהחבר’ה ממשיכים לעבוד, לחייך, להחזיק משפחה – ובלב קורסים. מצד שני, לא כולם ככה. לא לחטט בלי רשות. להתייחס כרגיל אבל לקחת בחשבון שייתכן שיש קושי. משרד הביטחון צריך לעודד טיפול, לאפשר מימון מלא לכל צורת טיפול רלוונטית, לקיים מפגשים קבוצתיים מסודרים. המסר ברור: מי שלא מטפל בעצמו – מצבו מתדרדר. זה לא עובר לבד".
ש: בעקבות האובדן הטראגי של אריאל טמן ז"ל, והשתדלותכם, פרסם צה"ל מתווה חדש שאמור לסייע לחיילי היחידה שלכם לחזור לשגרה באזרחות גם לאחר שהשתחררו מהמילואים.
"זו תחילת הדרך, אבל אנחנו לא מרוצים. נקדים ונאמר שבזמן קיום הריאיון איתך, צה"ל עדיין לא פרסם את המתווה. כל עוד הסיוע לא מונגש למי שזקוק וזכאי – הסיוע לא רלוונטי. על צה״ל להנגיש את הסיוע דרך הסברה ברורה. בנוגע למתווה – צה”ל עדיין לא לוקח אחריות. הוא מתנער מהיחידה הזו כאילו לא עברה טראומה. צריך להכיר ביחידה הזו כיחידה ייחודית, לבנות מערך טיפולים מותאם, לאפשר טיפול מקיף לכל חייל ולבני משפחותיהם – ולאפשר גם טיפול קבוצתי, תהליכי, מתמשך".
"רבים מהחבר’ה ממשיכים לעבוד, לחייך, להחזיק משפחה – ובלב קורסים. מצד שני, לא כולם ככה. לא לחטט בלי רשות. להתייחס כרגיל אבל לקחת בחשבון שייתכן שיש קושי"
ש: עד כמה לפני המלחמה הנוכחית קיבלתם כלים להתמודד עם הכאב שבעבודתכם הקדושה?
"אפס. כלום. הטיפול שהלכתי בהתחלה היה ביוזמתי האישית, ועל חשבוני. התחלתי טיפול פסיכולוגי תוך כדי המלחמה כדי לעבד את המראות הקשים. שילמתי עשרות אלפי שקלים – כי הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה עבורי. צריך להבין – לכל אחד עוזר משהו אחר. אין מודל אחד ש'מתאים לכולם'. אבל הדבר הבסיסי שצריך הוא – לאפשר לכל אחד לקבל טיפול שהוא צריך, בלי בירוקרטיה, בלי הוכחות, בלי להתחנן".
ש: מה אתה רוצה שיקרה עכשיו?
"הכרה והוקרה: לראות את מדינת ישראל מסתכלת לנו בעיניים. אני לא מבקש מתנות. אני מבקש שיכירו בכאב שלנו, במורכבות של מה שעברנו. אני מבקש שבמקום לשלוח לנו הודעות אחרי עוד מקרה מוות – יקומו עכשיו, יסתכלו עלינו, ויבנו תוכנית טיפולית אמיתית שתציל חיים ומענה למשפחות שלנו, בדומה למשפחות לוחמים.
