הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
בתחילת המלחמה התעוררה מחדש סוגיית החיילים הנשואים היוצאים למלחמה, ומבקשים למצוא דרך שאם חס ושלום יקרה להם דבר מה, בין אם הם יוכרזו כנעדרים חס ושלום, ובין אם הם יסבלו מפגיעת ראש שבגללה לא יוכלו להתיר את נשותיהם – נשותיהם לא יהיו כבולות בנישואיהן עימם. סוגיה זו עלתה בראשית ימי המדינה, ובסופו של דבר הרב גורן והרב הרצוג, זכר צדיקים לברכה, הקפיאו את השימוש באפשרות הזו מתוך הנחה שהדבר יביא לירידת מורלית קשה מאוד אצל הלוחמים, בעוד חובה עלינו ליצור מרחב שבו הלוחמים יתמסרו למלחמה.
כתבתי בתחילת מלחמת 'חרבות ברזל', שדווקא לאור דברים אלה של רבותינו, יש לעורר מחדש את הדיון בסוגיה רגישה זו, זאת בשל שינוי ההנחה הבסיסית לגבי ירידת המורל. אנו נמצאים כיום במקום אחר. אנו מדברים על המוות באופן שונה מאשר דיברו עליו לפני עשרות שנים. אין אנו מסתירים את קיומו, ואין אנו מונעים עצמנו מלהתכונן לו. רק נזכיר את העולם הרחב של מתן הוראות מקדימות, ייפויי כוח, המלמדים על כך שזה חלק מהשיח הציבורי. גם מיזמים כמו ״צהר עד מאה ועשרים״, העוסקים בייעוץ למשפחות לקראת סוף החיים, חושפים מציאות עשירה מאוד של הכרעות שמתקבלות מתוך מודעות עמוקה לכך שהאדם הולך אל בית עולמו ונפרד ממנו.
ועל כן, אפשר שהמצב הוא הפוך לחלוטין. חיילי מילואים רבים, ונשותיהם המסכימות להליכתם לקרב, מבטאים את ההפך הגמור. דווקא הידיעה כי אם חס ושלום יקרה להם משהו שעלול לעגן את נשותיהם – מחלישה מאוד. הידיעה כי אם יקרה להם אסון כלשהו, אהובתם תוכל לשקם את חייה מחדש – מחזקת מאוד. מוסר העול הגדול הרובץ כתוצאה מהחששות למצבים אפשריים, והם חשים שמתאפשר להם להתמסר למלחמה כראוי.
פרשת 'חוקת' היא פרשה שמאפשרת לייסד מחדש את השיח על המוות. מחד גיסא, ההלכה מרחיקה את ההתחברות למוות: המת – מטמא; ישנו איסור דרישה אל המתים; כדי להיטהר מטומאת מת נדרשת פרוצדורה מורכבת מאוד של אפר פרה אדומה; ההלכה קובעת שמעבירים את המת מלפני הכלה – כל זה מלמד כי אין אמונה שמתמכרת למוות, על אף הנטייה האמונית לעשות כן, בשל העובדה שהמת מהווה מעין גשר בין העולם כפי שהוא קיים היום, ובין המקום שאליו נשמתו הולכת. מאידך גיסא, ההלכה מאמצת את ההכרה כי סוף כל האדם אחד הוא; היא מחייבת קבורה, כבוד המת ואיסור ניוול המת ושימוש במת. לא זו בלבד, אלא שהיא מחזקת מאוד את הציווי שהאדם נותן לפני מותו ונותנת מעמד מיוחד לכך, ומלמדת שמצווה לקיים את דברי המת. כאשר מצרפים לכך את הלכות האבלות, הקדיש וכדו', אנו מוצאים דבר מה עשיר מאוד – שמחד גיסא מתייצב מול המוות בעיניים פקוחות, ומאידך גיסא אינו נמשך לשם ואינו מבקש את המוות.
נראה אפוא כי אנו נמצאים במקום מיטיב יותר. התמונה אמיתית יותר, ובשל כך היא מפחיתה את הפחדים ואת התהומות הנפשיים, ומאפשרת להביט אל המציאות בעיניים נכוחות, ולהכיר בכל המרחב הגדול שקשור בסוף החיים. ובעיקר, היא ההלכה מכוונת אל החיים באופן משמעותי ביותר, וכל עוד האדם חי בעולמנו אנו מצווים לפעול במצבי פיקוח נפש כדי לא לעמוד על דם רעינו, וכדי לחבר את החיים במלואם. השילוב המיוחד של קדושת החיים מחד גיסא, והכרה באחרית החיים מאידך גיסא, הוא אחת הבשורות המשמעותיות ביותר של התורה, ואנו יכולים לקבל ממנה הדרכה משמעותית לדרכנו.
