יעקב ספוקוינישאלות רבות ונוקבות נשאלו על פרשת מי מריבה ועונשם של משה ואהרון. נביא כמה מהן. אברבנאל שואל: למה נשתנה עניין הוצאת המים בפרשת 'בשלח', בה ה' מצווה את משה להכות בסלע כנאמר: "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם…" [שמות יז, ו], ואילו בפרשתנו מצווה ה' לדבר אל הסלע: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם" [במדבר כ, ח]? ועוד, למה באו בפרשה הזאת ובשאר המקומות ארבע לשונות שלילה: 'מעלתם בי', 'מריתם פי',' לא קידשתם' ו'לא האמנתם', "איך ייתכן שאדון הנביאים מרה ומעל, ולא האמין ולא קידש את ה' הנכבד"?
על השינוי מהכאה לדיבור, אומר אברבנאל כי מדובר בדור אחר, שלא היה בו צורך בתהליך מוחשי של הכאה אלא די היה בדיבור. ובעניין החטא, מחדש אברבנאל, כי החטא שבעטיו נענש משה היה חטא המרגלים. משה חטא בהוראות הלא נכונות בשליחת המרגלים. הוא לא ביקש מהם רק למצוא את הדרך הנכונה לכיבוש, אלא ביקש מהם לבדוק מה טיבה של הארץ. בכך ביטא משה בשוגג חוסר אמונה בדברי ה' על הארץ וגרם למרגלים לחטוא. אותו הדבר אהרון בחטא העגל. אם כך, מדוע נענשו משה ואהרון על מי מריבה? "ראה יתברך להעניש שניהם לא בעבור החטא הזה מהכאת הסלע, אלא מפני עוונותיהם הקודמים, והיו אם כן מי מריבת קדש כולו אמצעי בדבר הזה, ולא סיבה עצמית".
עד היום המשאב החיוני הזה, מים, משמש עילה למריבות ולמלחמות בין עמים. אך לעיתים, המים הם רק תירוץ למלחמה על משהו גדול יותר. כך קרה בריב על מי הירדן בין ישראל ובין סוריה – ריב שהוביל למלחמת ששת הימים.
שורש הריב בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לבין סוריה. בהסכם נקבעו שלושה אזורים מפורזים בין שתי המדינות. שלושתם בתחום ישראל, אחד מהם הוא אזור הירדן ההררי. משם רצתה ישראל להציב קו מים ארוך עד לנגב המערבי. הסורים ניהלו קרבות מול כוחותינו באזורים המפורזים, שכן על פי תפיסתם, אזור מפורז חייב להיות נטוש. הסורים זכו להישגים בקרבות והצליחו לשנות את קו הגבול שנקבע בהסכמי שביתת הנשק. כך למשל, מנעו בכוח את מימוש הריבונות של ישראל במבוא חמה שבאזור המפורז והשתלטו עליו בכוח. הסורים הצליחו להשתלט גם על רכס הבניאס מול הקיבוצים דן ודפנה. כך יצרו קו חדש, השונה מהסכמי שביתת הנשק, שזכה לכינוי 'קו 4 ביוני 1967', כיוון שנשאר בתוקף עד למלחמת ששת הימים.
מלבד זאת, בהתנגדותם למוביל הארצי, טענו הסורים כי אלה 'מים ערביים'. אחרי קרבות קשים באזור תל מוטילה ולחץ אמריקאי, נשלח לאזור המתווך אריק ג'ונסטון והוא קבע את חלוקת המים באגן הירדן. ירדן זכתה בנתח הגדול ביותר – 55%, ישראל – 31%, סוריה – 11% ולבנון 3%.
בגלל ההסכם ועקב החשש מתוקפנות סורית, החלה ישראל ב-1953 בהקמת המוביל הארצי מהכנרת, הנמצאת 212 מטרים מתחת לפני הים, אל דרום הארץ. שינוי זה הצריך את הקמת 'אתר ספיר', השואב את מי הכנרת אל רום של 250 מטר. משם בעזרת צינורות, מנהרות ואגמי ויסות עיליים, כדוגמת 'מאגר אשכול', מופנים המים דרומה.
הקמת המוביל נשמרה בסוד, אך מכיוון שמדובר במפעל הנדסי גדול, קשה היה להסתירו. הסורים דחפו להחלטה של 'הליגה הערבית' להקים ולממן 'תעלת הטיה' שתזרים את המים מהנחלים ברמת הגולן אל תוך סוריה, במקום שיזרמו אל הכנרת. ישראל לא טמנה את ידה בצלחת, וחיל האוויר שלנו הפציץ את אתרי הבנייה של תעלת ההטיה הסורית. בזכותו של המרגל אלי כהן הי"ד, היה לכוחותינו מידע אמין על מקום העבודות.
בנוסף למפעל ההטיה, הטרידו הסורים ללא הרף את החקלאים בצפון על מנת למנוע את עיבוד אדמותיהם. במצע מפלגת הבעת' שתפסה את השלטון בסוריה באותה העת, נאמר בין היתר: "הכוחות המהפכניים במולדת הערבית, והבעת' בראשם, תובעים שחרור אמיתי של פלשתין הערבית… הוכח כי הבעיה תיפתר אך ורק באמצעות מאבק צבאי, שיכוון להגליית האויב החמסני ולשימת קץ לנוכחות הציונית". ללמדנו, שהריב על המים היה רק כלי במאבק הכולל נגד קיומה של מדינת ישראל.
Yaakovspok1@gmail.com
יישר כח
על המידע החשוב והמחכים המעשיר אותנו בקביעות כל שבוע.