יעקב ספוקויני"וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וַיִּבֶן שִׁבְעָה מִזְבְּחֹת וַיַּעַל פָּר וָאַיִל בַּמִּזְבֵּחַ" [כג, יד]. רש"י פירש את חלקו הראשון של הפסוק על פי הפשט: "שדה צופים – מקום גבוה ששם עומד הצופה לשמור אם יבוא חַיִל על העיר". מדוע את חלקו השני פירש על פי מדרש תנחומא? "ראש הפסגה – בלעם לא היה קוסם כבלק (אבל) ראה בלק שעתידה פרצה להיפרץ בישראל משם – ששם מת משה וסבור היה ששם תחול עליהם הקללה…". איפה נאמר שבלק היה קוסם, ואם היה כזה, מדוע שכר את בלעם?
בהמשך הפרשה, כאשר בניסיון השלישי לקח בלק את בלעם אל 'ראש הפעור' [כח], שם פירש רש"י: "קוסם היה בלק וראה שהם עתידים ללקות ע"י פעור ואמר (לעצמו) שמא הקללה תחול עליהם משם". וקשה לרש"י, הרי לא כך היה הדבר, ותירץ: "וכן כל החוזים בכוכבים – רואים ואינם יודעים מה רואים". לפי זה, ברור שקוסמותו של בלק היא אִצטגנינות, ואילו בלעם כנביא היה בדרגה גבוהה מבלק. לכן, גם כאשר רש"י הביא את המדרש, הוא למעשה פירש באמצעותו את הפשט, שהצופה בלק הביט בצפייה רגילה של אדם המשקיף למרחק, אך איננו מבחין בפרטים. בלעם לעומתו, כנביא, גם ידע לפרש ברוח נבואית את מה שראה.
אלה שהניחו את היסוד הציוני הראשון בהר הצופים, השכילו לראות למרחוק את ההשלכות החיוביות של מעשיהם. טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית על הר הצופים ב-1925 התקיים במעמד הלורד בלפור ועמד בסימן הגשמת הציונות. הנואמים, וביניהם חיים ויצמן והרב קוק, הפליאו לראות בחזונם את ירושלים החדשה שתקום במלוא תפארתה. לכן, לא פלא שגם בזמנים הקשים ביותר, במאורעות תרצ"ו ובמלחמת העצמאות, התעקשה ההנהגה לאחוז בהר בכל מחיר.
בהסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, נשאר ההר כמובלעת ישראלית מפורזת בתוך השטח הירדני. ישראל הורשתה לאייש את המקום ב-120 אנשים – שוטרים ועובדי מעבדות. הקשר עם מערב ירושלים התקיים דרך 'מעבר מנדלבאום' בפיקוח האו"ם. בכל פעם שיצאה משמרת לכיוון ההר, בדקו הירדנים ומשקיפי האו"ם את רכבי השיירה.
בשיירה היו אוטובוסים משוריינים שהוקפו בג'יפים ירדנים ובג'יפים של האו"ם. בתוך האוטובוס היה חייל ירדני חמוש. הירדנים הפרו כמעט מייד את ההסכם והזרימו מרגמות ונשק לאזור המפורז שבשליטתם. גם ישראל עקפה את הסכם הפירוז. ברם, כיוון שכוחותינו היו חייבים לעבור בשטח ירדני, תחת פיקוח הדוק, נדרשה יצירתיות.
צה"ל הקים יחידה מיוחדת, 'מצוף 247', וה'שוטרים' לא היו אלא חיילים מאותה יחידה. החיילים התחלפו אחת לשבועיים, 30 בכל פעם. המשימה העיקרית שלהם הייתה שמירה, אבל לא רק מפני האויב, אלא גם מפני פקחי האו"ם. כך למשל, במרומי האמפיתיאטרון הצופה לים המלח ובבניין הפיזיקה היו עמדות שמירה. הנשק התקני שאושר לחיילים היה נשק אנגלי ישן. בכל פעם שפקחי האו"ם הופיעו, התייצבו החיילים כשהם חמושים בנשק האנגלי… בפועל היה לחיילים נשק צה"לי. ההנחה הייתה, שיום אחד הירדנים יתקפו ולכן יש לבנות הגנה כדבעי. לצורך זה הבריחו מוקשים, מרגמות ואפילו תול"ר הוברחו למחנה. כיצד עשו זאת?
דרך אחת הייתה באמצעות מבריחים ערבים שקיבלו כסף לסחוב שקים, שלא ידעו את תכולתם, ולהניחם בבית הקברות האנגלי הסמוך. משם סחבו אותם החיילים למחנה. דרך אחרת הייתה הטמנת חלקי הנשק באוטובוסים המשוריינים. לאוטובוסים יצרו תקרה כפולה ודפנות כפולות, ושם הטמינו את החלקים. ברגע שהגיע האוטובוס לשער, ירד החייל הירדני והאוטובוס נכנס פנימה. החיילים פרקו החוצה, וחיילי 'מצוף 247' פרקו את הדפנות והתקרה.
בזכות ההיערכות הזו, הופתעו הירדנים כשניסו לתקוף את המובלעת בתחילת מלחמת ששת הימים. חיילי המקום החזיקו מעמד עד להגעת הצנחנים משחררי ירושלים לפסגת הר הצופים.
Yaakovspok1@gmail.com
