סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: בתום שבועות ארוכים של לחימה בתוך שטח רצועת עזה, גדוד מילואים סיים את חלקו לעת עתה, ועתיד להשתחרר. השבוע הקרוב, שבו חל צום י"ז בתמוז, מוקדש ל"זיכויים" ול"חזרה לכשירות": טיפול בכלי הרכב והרק"ם (=רכב קרבי משוריין), החזרת הציוד למחסנים בימ"חים (=יחידות מחסי החירום) ועוד. האם מותר להמשיך במשימות אלה, שחלקן כרוכות בפעילות גופנית מאומצת בחום הכבד, גם במהלך י"ז בתמוז, אף שהדבר יחייב "לשבור" את הצום?
תשובה: פשוט וברור, שכל משימה הנדרשת לצרכים מבצעיים דחופים ולצורכי פיקוח נפש – תתבצע כדרכה בצום י"ז בתמוז, והעוסקים בה – פטורים מן התענית. כמו כן, פשוט וברור שמי שמבצע במהלך צום י"ז בתמוז פעילות גופנית מאומצת בשמש הקופחת ובחום הכבד – מחויב לשתות, ולעיתים קרובות גם לאכול, כדי שלא יבוא לידי סכנה.
השאלה ההלכתית העומדת בפנינו היא האם מותר לאדם להכניס את עצמו מראש למצב שיחייב אותו "לשבור" את הצום. שאלה דומה הובאה בפני הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ד' קי"ד): "בדבר אחד מתעסק בצורכי צבור אשר תשש כחו באמצע עבודתו ביום התענית". הרב פיינשטיין אינו כותב מה בדיוק היה המקצוע של אותו "מתעסק בצורכי ציבור", אך נראה ברור שאמנם מדובר על משימה חשובה ומשמעותית, אך אין בה פיקוח נפש.
אף על פי כן, הרב פיינשטיין קובע בפסקנות: "ומכל מקום רשאי לכתחלה לעשות עבודתו, כיון שהיא מלאכת שמים אף שבאם לא היה עובד היה יכול להתענות, וכשעובד אפשר יחלש ויצטרך לאכול". כלומר, הרב פיינשטיין מתיר לאותו "עוסק בצורכי ציבור" להתמיד במלאכתו ביום התענית (ומפורש שם שהדברים נכונים אפילו בתשעה באב, וקל וחומר בי"ז בתמוז), אף אם ברור לו שכתוצאה מן העבודה המאומצת הוא לא יוכל להתענות.
בספר תורת המחנה (כרך ג' נספח י', הערה ע"ה) הבאנו בהקשר זה גם את עדותו של הרב אביגדור נבנצל בשמו של הרב ואזנר, שהתיר לאנשי חברה קדישא לחפור קברים בתשעה באב, אף שהיה ברור שהפעילות המאומצת תחייב אותם לשתות.
בהמשך אותה תשובה בשו"ת אגרות משה משתמע, שההיתר קיים לאו דווקא ב"עוסק בצורכי ציבור", אלא ביחס לכל שכיר שנדרש להגיע לעבודתו בי"ז בתמוז. דברים מפורשים בהקשר זה כתב הרב אשר וייס (פרשת דברים, תשע"ז): "כשם שהוא עושה מלאכתו בכל יום ויום, כך מותר לו לעשות גם בימי התענית. ואם יגיע לחולשה יתירה שדומה לחולי, שוב מותר לו לנהוג כהלכה ולפי מצבו אף לאכול ולשתות". כך היא גם דעתו של הרב שלמה אבינר (שו"ת שאילת שלמה, א' רנ"ט), שהתיר לחברי קיבוץ היוצאים לעבודה חקלאית – להתמיד במלאכתם גם ביום צום, אף שידוע להם שיידרשו לשתות כדי להימנע מהתייבשות.
לאור פסיקות מפורשות אלה, מסתבר שמעיקר הדין יש מקום להקל גם בנידון שלפנינו, ולהתיר לחיילים לבצע את מטלותיהם ביום הצום, אף אם הדבר יחייב אותם לשתות או לאכול. בד בבד, פקודות צה"ל קובעות שחיילים שמתענים משוחררים מכל פעילות במהלך הצום, למעט פעילות מבצעית חיונית. כדי לא לפגוע או לגרוע מפקודות אלה, מדיניות הרבנות הצבאית היא שכל רב יחידה יידרש להכריע ביחידתו בשאלה זו באופן פרטני, כדלהלן.
לעיתים, ניתן לדחות את מלאכת ה"זיכויים" וה"חזרה לכשירות" ביום אחד, ולנצל את יום הצום לפעילות אחרת, כמו מפגשי סיכום וחוסן, המתקיימים בכיתה ממוזגת. כמו כן, ניתן לשחרר את החיילים לביתם, ולהשיבם למחרת הצום כדי להשלים את המלאכה. ראוי ונכון מצד המפקדים לעשות מאמץ לאפשר פתרונות כאלה, ובכך להימנע מן הצורך להיכנס מראש למציאות שתחייב אכילה ושתייה בצום.
עם זאת, ישנם מצבים שבהם אילוצים שונים מחייבים את ביצוע הפעילות דווקא ביום הצום. בעבר היו מקרים שבהם החיילים שמתענים אכן פטרו עצמם מכל פעילות, כפי שמתחייב מצד הפקודות, אך הדבר הוביל לכך שחבריהם שאינם מתענים, נדרשו לעשות את המלאכה עבורם. מסתבר, שתופעה כזאת עלולה לגרום למתיחות ואף לפגיעה בלכידות היחידה, ועל כן במצבים כאלה, וכאשר אכן אין אפשרות לדחות או להקדים את המטלות המדוברות, יש מקום רב לסמוך על הדעות שפורטו לעיל, ולבצע את כל הדרוש ביום הצום, גם אם הדבר יחייב לשתות או לאכול.
נזכיר, לסיום, שיש מן הפוסקים הסבורים שבמצב כמו זה שתיארנו, שבו החיילים נדרשים לשתות רק כדי להימנע מהתייבשות לאחר שהכניסו עצמם למצב של פעילות גופנית מאומצת, ראוי לשתות "פחות פחות מכשיעור", כלומר לשתות כמות קטנה של מים בכל כמה דקות. הלכה למעשה, רוב הפוסקים לא חששו לכך (וגם הרב פיינשטיין בתשובתו הנ"ל לא דרש מאותו עוסק בצורכי ציבורי לשתות לשיעורין). סוגיה זו של "שתייה לשיעורין" מחייבת דיון נפרד, ובעזרת ה' נעסוק בה בשבועות הקרובים לקראת תשעה באב.
