נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)אישית, לא מתאים לי בזמן המלחמה לצאת מגבולות הארץ לטיול משפחתי. במחשבה שנייה, אם המלחמה תימשך עוד חודשים ארוכים, כשילדיי ישתחררו מסבבי המילואים אולי אשנה את דעתי…
מה יש ביציאה לחו"ל שמעורר בי אי נוחות – חוסר הבעת סולידריות עם הנלחמים עבורי? מתיחת הפער בין חלקי המציאות שבה אני חיה לכדי סתירה קיצונית? תחושת אנוכיות? אבל, כיצד זה רבים וטובים פועלים אחרת? ככל שאני מקדישה לעניין מחשבה, מסקנתי היא שיש מקום לבחון את עמדותיי, ובה בעת להקשיב לזולתי ולהימנע מלקחת בעלות על המוסר האנושי.
ובכן, מה יש בהישארות בארץ? מהי חשיבותו של אקט זה עבורי ועבור המחזיקים בו? לתפיסתי, מדובר בהצהרה לגבי משמעותה של המלחמה כאירוע מכונן, המטביע בחיי חותם מעשי. בעוד בימים כתיקונם הייתי נענית לכמיהה לצאת למרחב חדש ולהתמלא במראות וחוויות, הרי שכעת, בימי המלחמה, מחשבותיי נתונות רוב היום לגורל החטופים, המנועים מאור שמש, ולחיילים הניצבים בסכנת חיים ממשית ומחרפים את נפשם על הגנת הרעיון הציוני והעם היושב בציון. חוט הלב שלי מצוי עכשיו, יותר מתמיד, כאן. וכאן אני מבקשת להישאר, מודעת לשחיקה ולעייפות המצטברות.
בשונה ממני, יש הבוחרים, דווקא עכשיו, לצאת מהמדינה. הם עושים את הצעד מתוך כעס, תסכול או ייאוש; או בעקבות פחד מוחשי מפני אסון, ומתוך רצון הישרדותי לגונן על חיי בני משפחתם מפניו.
וישנם גם אלה אשר חו"ל מהווה עבורם מרחב רענן של חיים ושפיות. נסיעה בעיצומה של המלחמה משחררת אותם מתחושות המתח והדאגה, כמו גם מחוויית הסופיות, הכבדות והעצב השוטפים אותנו חדשות לבקרים. בחו"ל הם מצליחים לנשום מלוא הריאות, למלא מצברים, לגלות ולחוות חוויות חדשות. יפי העולם מהווה עבורם הזדמנות לשמוח, להתפעל ולהודות לבורא עולם על הטוב המצוי בעולמו.
אבי ז"ל אהב מאוד את הזמר ג'ון דנוור. בילדותי שמענו שוב ושוב את השיר המתאר את געגועיו הביתה בנסיעותיו בדרכים: …Take Me Home, Country Roads. כאשר פינינו את בית הוריי, לאחר פטירתם, מצאנו בדירה שעברה שיפוץ, פטיפון מאובק. בעת שפתחנו את המכסה שלו – נדהמנו לגלות את התקליט הספציפי מונח בפנים, ממתין להשמעה. מילותיו של זמר ילדותי מיטיבות לבטא בימים אלה במיוחד את שמבקשת נפשי, עבור כולנו.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
