לא אחת, אני שואלת את עצמי כיצד חוֹוֶה אדם מבוגר את המלחמה הנוכחית. מידע שאספתי מאנשים מבוגרים סביבי (בני 75+) עימם הזדמן לי לשוחח ולעבוד, מביא אותי למסקנה שאוכלוסייה זו בכללותה מבטאת חוסן אנושי רגשי מעורר הערכה.
תוחלת החיים הממוצעת בישראל, של גברים ונשים, עומדת על 83 שנים (מעודכן 14 ליולי 2025 הלמ"ס). מדהים לגלות שבשנת 2000 חלקם של בני ה-75 ומעלה הגיע ל45% מכלל האוכלוסייה, ונכון לשנת 2022 חיו בישראל 3,328 בני 100 ומעלה! (ותודה לגרונטולוגית ד"ר פלי מושקין).
על פי רוב, יחסנו כחברה לזיקנה חשדן וביקורתי, ואנו נרתעים מחוויית האובדן הכרוכה בגיל זה (אובדן תפקודי, מעמדי ומוות). תיאוריות עכשוויות מדגישות דווקא את ניסיון החיים ואת הבשלות הרגשית הנלווית לזיקנה, עובדות אשר אני חוזה בהן בעצמי.

joe-hepburn-unsplash
בימי המלחמה מזדמן לי ללוות, כקבוצה וכיחידים, אנשים ונשים בגיל זיקנה. יחס רובם למציאות המורכבת בה אנו חיים מעיד על ראייה מציאותית ועל השלמה עם האתגרים הכלולים בה. חלק מהם עברו בעצמם את זוועות 7 באוקטובר או פונו מבתיהם, חלקם איבדו בן או בת, נכד או נכדה במסיבת הנובה, והיו ששכלו צאצאים ששירתו בצבא כחיילי סדיר ומילואים. "אני חייב/ת להמשיך", אומרים רבים מהם, "למען הדורות הבאים", "למען הילדים שלי". יש המציינים, בהשלמה מהולה בצער, כי היו בוחרים להתחלף עם בן המשפחה הצעיר שנקטף בדמי ימיו, משום שהם חוו דיים את החיים ואילו הוא או היא… לא הספיקו למצותם.
רבים מבני גיל הזיקנה משתפים אותי, במהלך שיחות מקצועיות, בתחושת אחריות אותה הם נושאים כלפי משפחתם המורחבת. הם מבטאים כמיהה לשיקום וחזרה לחיים. רובם לא מתפרצים בבכי או מבטאים זעם כלפי גורמים חיצוניים. מעייניהם נתונים להגברת משאבי העזרה ליקיריהם.
לא אחת אני מתפלאת לגלות כי בעוד הזקנים מפגינים חוסן ויכולת התמודדות נפשית ורגשית עם מאורעות המלחמה, ילדיהם, בני גיל אמצע החיים, אינם ערים למשאבי הנפש והרוח של הוריהם ומנסים לגונן עליהם מפני חשיפה לבשורות קשות. הטילים האיראניים אף הם לא זרעו ייאוש ובהלה בקרב בני גיל הזיקנה, ואת ייסורי החטופים רובם נושאים בכאב ובשקט עצור.
"בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון…" להיות בן גיל הזיקנה בימים הנוראים זוהי זכות גדולה בעיניי, ופעמים רבות גם מודל לנחישות ולתקווה.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
