הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)רובן המוחלט של מכות מצרים, אינן מצויות כמעט בימינו. נהרות לא הופכים לדם; צפרדעים יש רק בביצות ובנחלים; בכינים מטפלים עם שמפו; חיות טרף לא חודרות ליישוב בהמוניהן; הרפואה המודרנית מתמודדת היטב עם הדבר והשחין; ברד של אש לא יורד מהשמים; וכמובן שחושך שנמשך שלושה ימים ומוות פתאומי של כל הבכורות, הן אינן תופעות מוכרות עבורנו.
המכה היחידה שעוד נתקלים בה מדי פעם בימינו בקנה מידה משמעותי היא מכת הארבה. עד היום מוטלת אימתם של אותם חגבים רעבתנים על החקלאים, ולמרות הטכנולוגיה המתקדמת, לא נמצא פתרון יעיל באופן מוחלט כנגד צבאותיהם העצומים. נחילי ארבה פשטו על ארץ ישראל בשנים 1827, 1838, 1865, 1866, 1892, 1899, 1904, 1915, 1928, 1945, 1955, 2004 ו-2013, כשהם גורמים נזקים גדולים לתבואה וליבול, ובחלק מהשנים הביאו את היישוב לחרפת רעב של ממש.
הארבה למעשה אינו מין מיוחד של חגב, אלא צורה שלובשים מיני חגבים מסוימים בתנאים מסוימים. הנסיבות הגורמות לכך עדיין אינן ברורות, אך מדי פעם קורה שחגבים תמימים ובלתי מזיקים, כמו אלה שאפשר לראות בכל מדשאה, מתחילים לשנות בהמוניהם את צורתם והתנהגותם, ולהפוך ממצב של בודדים למצב של נחיל ארבה- כאילו ניתן להם צו גיוס המוני, ובבת אחת הם לובשים מדים ומתגייסים כולם לצבא עצום היוצא להסתערות על כל מה שנקרה בדרכו, ללא צורך בהנהגה או פיקוד: "מלך אין לארבה, ויצא חוצץ כולו".
אפשר ללמוד מכך על כוחם של היחידים להפוך להמון זועם, ועל הסכנה הגלומה בכך. כאשר כל אדם נמצא לבדו, על פי רוב רצונו הוא לחיות לו בשלווה, אולם ברגע שהוא הופך להיות חלק מההמון, הוא עלול לאבד את אישיותו ולזרום עם ההתקהלות שיצאה משליטה. הפגנות אלימות, המון זועם המבצע לינץ' או פוגרום, צבאות המתנהגים בצורה מחרידה– כל אלה ממחישים את כוחו של ההמון לבלוע את היחידים ולהפעיל אותם בדרכים שלא היו מעלים בדעתם לנהוג בהן בפני עצמם. לפעמים יש בכך תועלת, כמו במלחמה צודקת, אולם ברוב המקרים התוצאות הן שליליות.
אם ברצוננו להסיר מעלינו את מכת הארבה, עלינו ללמוד אפוא את המסר שלה, ולהיזהר שלא להפוך בעצמנו לנחילי ארבה רעבתניים.
(בא תשעח)
