הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשתנו מתארת את שעותיו האחרונות של משה, והעברת השרביט לתלמידו יהושע. רגעים שהיו אמורים להיות פשוטים הופכים להיות מורכבים. משה ויהושע עומדים דרוכים ליד אוהל מועד על מנת לשמוע את קול ה' מתוך האוהל. הפסוקים אינם מתארים דו-שיח כלשהוא, המתנהל בין משה ליהושע. הכתוב אינו חושף טפח מרגשותיו של משה.
המדרש משלים את הפער ומתאר את ההתגלות של הקב"ה ליהושע, ואת השיח שמתקיים בין הרב לתלמידו:
"משנסתלק עמוד הענן, הלך משה אצל יהושע ואמר: מה אמר לך הדיבור? א"ל יהושע: כשהיה הדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך?! אותה שעה צעק משה ואמר מאה מיתות ולא קנאה אחת" (דברים רבא פרשה ט')
קשה לדמיין את המציאות המורכבת שנחשף אליה משה. תמול שלשום היה יהושע משרתו של משה, וברגע אחד מתגלה הקב"ה אל יהושע. בעוד משה עסוק בכתיבת השירה ("ויכתוב משה את השירה הזאת"), מתגלה הקב"ה רק ליהושע. כאשר משה פונה לתלמידו, שידווח על תוכן ההתגלות משיב לו תלמידו האהוב: "כשהדיבור נגלה עליך יודע הייתי מה מדבר עמך"?! לאמור, יהושע תלמידו המובהק של משה, שומר את הקלפים אצלו, ואינו מעוניין לשתף את רבו בתוכן של ההתגלות האלוקית. באותו רגע זועק משה העניו מכל אדם, זעקה גדולה ומרה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת". נראה, שבעל המדרש מעונין להפגיש אותנו עם משה האנושי, ולא רק עם דמותו הנעלית והבלתי מושגת. שנית, ייתכן גם כי בעל המדרש מנסה להציג את הקנאה באור שונה: רגש אנושי שיש לכל אדם, אפילו אוהב ועניו כמשה.
קנאה יכולה לצוף גם שהכוונה חיובית. שמא משה היה מעונין לייעץ ליהושע מכוח ניסיונו הרב כמנהיג. ובכל זאת, לאחר שיהושע מסרב לדווח למשה על תוכן השיחה, משה מקנא. הוא זועק ומגיב תגובה אנושית וטבעית שיש בה קנאה – "מאה מיתות ולא קנאה אחת". זאת ועוד, המדרש מדגיש את חשיבותה של התדמית העצמית של האדם. טוב לו לאדם למות מוות גשמי, ובלבד שלא ייאלץ לראות במותה של תדמיתו העצמית. מוטב היה לו למשה למות בעבר הירדן ולא להיכנס לארץ, ובלבד שלא יראה עצמו יורד מגדולתו והופך למשרתו של יהושע.
מדרש אחר מתאר את האירוע באופן שונה, לא כשיחה אינטימית בין משה ליהושע אלא כמבוכה גדולה של משה באותו הרגע:
"ניטלו מסורות חוכמה ממשה וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש. אחר שעמדו ישראל מישיבה אמרו למשה, סתום לנו את התורה. אמר להם: איני יודע מה אשיב לכם. והיה משה רבנו נכשל ונופל. באותה שעה אמר, ריבון העולמים! עד עכשיו ביקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי נתונה לך. נטל שתי ידיו והניחן על לבו, ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם" (תנחומא, ואתחנן ו).
גם משה, המנהיג הדגול והעניו, לומד בדרך הכואבת כי אחרי תום תקופת מנהיגותו – העם ימשיך להתקיים, ולכל מנהיג יש תחליף. משה שהיה עניו מכל האדם, שדרש מהקב"ה שיימנה לו מחליף לאחר מיתתו וברגע שהגיעה השעה, היה קשה לו לוותר.
פרשה זו מלמדת אותנו עד כמה קשה להעביר את שרביט ההנהגה לדור הבא. ובאותה נשימה חשוב לדעת שזו שעתו הגדולה של מנהיג שרואה את טובת הציבור לפני טובתו האישית. מוכן הוא לוותר על מנהיגותו על מנת שיתמנה מנהיג חדש שיביא איתו כוחות חדשים ואולי גם תפיסות חדשות.
