כולם שווים בפני החוק?

לא היה ראוי לסלוח לאיש, שאמנם עשה מעשה חמור, אבל מצוקתו הייתה גדולה?

ספר ויקרא עוסק בעניינים הקשורים לקדושה. יש בו עיסוק נרחב בעולם הקורבנות, במאכלות אסורים, טומאה וטהרה. פרשתנו עוסקת בקדושת הכוהנים ובקדושת המועדות. אולם, החלק האחרון בפרשה חורג מהרצף ומתאר סיפור היסטורי, שהקשרו אינו מובן: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי… וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל … וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן".

הפסוקים מתארים מריבה בין שני אנשים, שבסופה בן האיש המצרי מקלל את השם. התורה לא מזכירה את שמות האנשים אבל מתארת את ייחוסיהם. חז"ל הבחינו בכך ושאלו:  "מהיכן יצא"? אחת מהתשובות שניתנו מביא רש"י על אתר  (כד,י): "מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן? אמר להם מבני דן אני. אמרו לו: "איש על דגלו באותות לבית אבותם" כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגדף".

שאלת הזהות עומדת במוקד הקטטה. האיש הוא בעל זהות מורכבת, מצד אמו הוא ישראלי, ומצד אביו הוא מצרי. העימות מתרחש בינו לבין אדם בעל זהות ישראלית מצד שני הוריו. מפשט הכתובים נראה, שמוקד הבעיה הוא בעצם היותו יוצא דופן בקהילה הישראלית. חז"ל סברו, שמוקד הוויכוח היה קשור ברצונו להשתלב בנחלת שבט אימו שהייתה משבט דן. לאחר שנדחתה בקשתו הוא ערער על כך בבית דינו של משה. בית הדין פסק לטובת שבט דן משום שהשייכות לנחלה היא לפי ייחוס האב ולכן אינו זכאי לנחלה. האיש יצא מתוסכל מבית הדין, וקילל את השם, ולבסוף נענש בסקילה. הסיפור קשה ונוגע ללב. דחייתו משבט דן היא שהביאה אותו לאבדון ולכליה. האם לא היה ראוי לסלוח לאיש הזה, שאמנם עשה מעשה חמור, אבל יחד עם זאת מצוקתו הייתה גדולה?! האם לא היה נכון לחמול עליו, הרי גם כך הרגיש מנותק ומנוכר מסביבתו?

תשובה לשאלה זו נותנת התורה בהמשך הפרשה: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת… כַּגֵּר כָּאֶזְרָח…". מצד אחד, מוטלת עלינו חובה לחוס ולרחם על הגר. אבל, מצד שני, כולם שווים בפני החוק. הרש"ר הירש מדגיש ששני היסודות הללו הם תנאי לקיום של מדינה, וכך הוא כותב בספר שמות (כג,ט) בהקשר למצוות אחרות: "וקידשה התורה את שני היסודות החברתיים של המדינה בישראל: יסוד השוויון הגמור לפני החוק, ויסוד האהבה והחסד כלפי כל בני החברה הנזקקים לעזרה". גם אלו שמרגישים מקופחים חייבים לשמור על החוק, ודינם יהיה כדינם של כל אזרחי המדינה.

(אמור תשפ"ב)