הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')מן המפורסמות היא שבהריגת פנחס את זמרי הוא הציל את עם ישראל מכליה, שכן הקב"ה הכריז עליו: "פִּינְחָס… הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי… בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". אולם, חז"ל הצביעו על כך שלפני שהודיע ה' על מעלתו הגדולה, לא היה ברור כלל וכלל שפנחס זכאי ל"מי שבירך". היו אף סיבות לחשוב שיש לעשות בו שפטים או לפחות להעמידו לדין.
המעגל הראשון שאיים על פנחס היה של קרובי זמרי וכזבי שביקשו לעשות בו לינץ' (חזקוני). במעגל השני נשקפה לו סכנה מכל בני שבט שמעון שאיימו להורגו, מפני שהרג נשיא בית אב משבטם. במעגל השלישי ניצב שאר עם ישראל שהתנגד למעשהו, ולדברי חז"ל "התחילו שבטים מבזין אותו" (סנהדרין פב, ב). בירושלמי נאמר שבני ישראל אף "ביקשו לנדות אותו, אלמלא שקפצה רוה"ק ואמרה: 'והיתה לו ברית כהונת עולם'".
לא רק בני ישראל גילו התנגדות למעשה פנחס, אלא גם חכמי ישראל, כדברי הירושלמי (סנהדרין ט, ז): "פנחס שלא ברצון חכמים עשה". יתר על כל זאת, לא רק בני אדם מתחו ביקורת שלילית על פנחס, אף המלאכים היו נגדו. נדרשה התערבות מיוחדת של הקב"ה בעצמו כדי להגן עליו, שכן "ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקב"ה: הניחו לו" (סנהדרין, פב, א).
מעניין להשוות את המקרה של פנחס לזה של בנות צלופחד שמופיע בהמשך הפרשה. הן באו אל משה בשאלה ובמשאלה: "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". מדובר במקרים שונים מאוד זה מזה, אך עם זאת יש ביניהם כמה קווי דמיון. בשני המקרים בוצעו מעשים יוצאי דופן שחרגו מהמקובל; בשני המקרים פעלו האנשים מתוך יוזמה אישית תוך נטילת אחריות וגילוי תעוזה; בשני המקרים התעלמה ההלכה ממשה רבנו; בשניהם הנפשות הפועלות זכו לאישור ואישוש משמיים שהמעשה שיזמו אכן היה טוב ונכון, וראוי לקבל עליו שכר; ובשני המקרים זכו המבצעים למקום של כבוד לדורות.
אולם, במקרה של בנות צלופחד איש לא הלין עליהן. היה אפשר לצפות שיהיו מי שיטענו: מה פתאום הן רוצות לקבל קרקעות שלא שייכות להן? באיזו זכות הן מבקשות לשנות את ההלכה? כיצד ייתכן לבוא בדרישות לחדש חקיקה פרסונלית, שתשרת את האינטרסים האישיים שלהן? אולם, שום דבר מזה לא קרה. משה הקריב את משפטן לפני ה', והן קיבלו מענה מהיר ובהיר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת… וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן".
נראה שצורת הפנייה שלהן הייתה כזו ששידרה כנות ולא תוקפנות, ולכן היא לא עוררה אנטגוניזם אלא דווקא הזדהות. בעל 'אור החיים' מפרש "שהן התוועדו יחד בעצה הגונה וראו כי יש בפיהם טענה הנשמעת", ועוד הוא מוסיף: "ביישניות היו, וקודם שעמדו לפני משה נתקרבו לפני גדולי השבטים". בנות צלופחד לא באו בכעס ובתרעומת ולא השתמשו בביטויים בוטים ובמעשים קשים, אלא התנהגו בדרך ארץ וביישוב הדעת, הביעו את כאבן, ופנו בשאלה ולא בדרישה. אף אדם בישראל כנראה לא הביט עליהן בעין רעה, וחכמים אף קשרו להן כתרים של חכמה, דרשנות וצדיקות (ב"ב קיט, ב).
אצל פנחס, לעומת זאת, היה צורך בהתערבות מיוחדת של ה', ובמתן שכר שגילם גם תיקון מסוים לפנחס. שכרו של פנחס הוא השלום: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". נראה שמידת השלום נועדה לשמש משקל נגד לתכונת הקנאות של פנחס ולדרך הפעילות שלו, שהייתה תוקפנית ואלימה.
תכונת הקנאות היא התגלמות קיצונית של דביקות במידת האמת ללא פשרות. הקנאי הולך עם האמת שלו עד הסוף ממש, ומנסה לקדם אותה בלא כל התחשבות באחרים. גם בנות צלופחד חיפשו את האמת שלהן, אבל הן חיפשו אותה בדרכי נועם. כיוון שכך הן היו מוכנות גם לקבל פשרות, כמו החובה לחכות ולהינשא רק לבני שבטן, דבר שגרם להן להישאר ברווקות מאוחרת שנים רבות (ב"ב, שם).
הליכה עם האמת עד הסוף ראויה להערכה, אך חשובה לא פחות היא הדרך שבה עושים זאת. כשפועלים בכעס ותרעומת, בעקשנות ובתוקפנות, יוצרים התנגדות עזה ומרחיבים קרעים בעם. אם שומרים על גבולות החוק והסדר הציבורי, פועלים בדרך ארץ ונזהרים באמצעי הביטוי, התוצאה עשויה להניב הקשבה, הידברות ותועלת לכלל ישראל.
תקופת האבל על החורבן באה להזכיר לנו בין השאר שקיומנו העצמאי אינו בטוח, וכי כוחנות בתוך המחנה, שלא מקבלת את השלום כגורם מאזן ומרסן, עלולה להיות חובלנית והרסנית. גם בחיינו האישיים – אם אנו רוצים שדברינו יישמעו וטענותינו יתקבלו, עלינו להביע אותן בנחת ובמתינות, ולהיזהר מהתלהמות ומתוקפנות. דברי חכמים בנחת נשמעים.
