סנהדרין ומכתב הרבנים

יום טוב שני של גלויות, נוסחי תפילה שאינם רלוונטיים ואפילו קטניות בפסח – בהרבה עניינים הלכתיים שאינם תואמים למציאות ימינו ודורשים שינוי, רבים אומרים לי שחרף כל הרצון הטוב איננו יכולים לעשות דבר. אנו נעדרי סמכות. כל עוד לא קמה סנהדרין, אין הרבנים יכולים לשנות דבר מה בהלכה המסורה ויש להמשיך עם הקיים עד שזו תקום. ידינו כבולות.

אינני מסכים עם הטענה הזו, אבל גם אם נניח שהיא נכונה, מפליא אותי לראות כיצד מי שטוען כך מקבל בקלות פרסומים רבניים בענייני השעה, כמו זה שיצא השבוע על ידי 18 רבנים בכירים מאוד, המכונסים תחת ארגון 'רבני הארץ הטובה', בנשיאות הרב דב ליאור והרב יעקב אריאל. בין הרבנים החותמים: הרב שמואל אליהו, הרב אריה שטרן ועוד. מדובר בתלמידי חכמים גדולים וידועים שנשאו בעבר, וחלקם נושאים בהווה, משרות בכירות בעולם הרבנות. תוכן המכתב: התנגדות לעסקת החטופים המתרקמת כעת.

במסמך שכותרתו 'דעת תורה בנושא פדיון שבויים' כתבו הרבנים כי אמנם "מצוות פדיון שבויים היא מהגדולות והחשובות בתורה וחייבים להצילם ולהשיבם לחיק משפחותיהם", אולם "המחירים הנדרשים לשחרור החטופים מסכנים את כל אזרחי המדינה, זקנים עם נערים, טף ונשים, כגון שחרור כל המפלצות המסוכנות, על מנת שיוכלו לשקם את צבא חמאס המתמוטט, נסיגה מאזורים אסטרטגיים, הפסקת הלחימה לפני הכנעת החמאס – בכל אלו ודומיהם אין הציבור יכול לעמוד".

הרבנים מזכירים את פסק ההלכה של הרב שאול ישראלי זצ"ל, אשר קבע שמצווה לשחרר שבויים אך לא במחיר סיכון כלל ישראל. הם מתפללים ומאחלים שהקב"ה ינחה את מנהיגינו בעצה טובה כיצד לשחרר את החטופים, "תוך כדי הבטחת המשך קיומה ושלומה של מדינת ישראל".

אינני תמים. אני מבין היטב על איזה רקע מגיע המכתב הזה. בתקשורת הישראלית מתנהל קמפיין אגרסיבי הדוחף לעסקה חטופים 'בכל מחיר'. הנחת המוצא אצל עיתונאים רבים היא שעל ישראל להסכים לכל מתווה שהחמאס יסכים לו – גם אם הדבר יאפשר לחמאס להמשיך לירות עלינו טילים, וחמור מכך: גם אם הדבר יפגע בסופו של דבר בעשרות חטופים שיישארו בשבי ולא ישוחררו. כל מי שמעז ולו להטיל ספק בקונספציה הזו מוקע כמי שאדיש לגורל החטופים וכשונא אדם. על רקע הקמפיין החד-ממדי הזה, יצא מכתב הרבנים הזה בניסיון לאזן את התמונה.

ובכל זאת, במחילה מכבוד הרבנים, היה צריך לנסח אותו אחרת. אני מניח שהרבנים קיבלו איזושהי סקירה בנושא העסקה מפטרונם הפוליטי, השר בצלאל סמוטריץ'. אבל זו עדות מכלי שני. ככל שאני יודע, הם עצמם לא היו בישיבות הקבינט, לא שמעו את עמדות ראשי מערכת הביטחון, לא נחשפו לשיקולים הרחבים של קובעי המדיניות, לא קראו דוחות של המל"ל ועוד. האם בכזו קלות, בלא לקבל תמונה רחבה ומבלי להתחשב בשיקולים גיאו-פוליטיים רחבים, ניתן לפרסם עמדה בשם התורה בסוגיה הנוגעת לחייהם של רבים כל כך?

הרי כדי לדון בדיני נפשות יש צורך בסנהדרין של 71 שתשב במקומה בלשכת הגזית (עבודה זרה ח, ע"ב). וגם בסנהדרין נצטוו הדיינים "והצילו העדה", והיה עליהם לשקול שוב ושוב האם לחייב את הנדון ולהטיל ספק. ואם כך נאמר ביחס לחייו של אדם פרטי, כל שכן שהדבר נכון לשאלות הרות גורל הנוגעות לחייהם של כל כך הרבה בני אדם. האם בשאלות כאלו אפשר לפרסם דעת תורה מבלי לשמוע קודם את כל קשת השיקולים ולפחות לקבל לידיים את כל המידע המודיעיני בעניין? מניין התעוזה לחרוץ דין בנושא כל כך רגיש בצורה שכזו? בדיני קטניות מפחדים להורות הלכה, אז בנושאים הללו כן?

אפשר וגם צריך להתנגד לקמפיין השטחי והחד-ממדי המתנהל בתקשורת בנושא עסקת החטופים. גם שם חוטאים בחטא ההיבריס, שעליו אנו עלולים לשלם מחירים כבדים. אבל המענה לכך לא אמור לבוא בצורת הצבת סימני קריאה מובהקים. זו בדיוק אותה אסטרטגיה שבה הצד השני לוקה בה. אפשר וצריך להוציא קריאה האומרת שהעניין מורכב מכפי שמציגים אותו ויש לנהוג בו בזהירות ובאחריות. אפשר להציב יסודות ערכיים ותורניים לגיבוש עמדה בנושא. אפשר גם להביע עמדת אישית, של אדם פשוט שניזון מכלי התקשורת.

אבל לפרסם עמדה ציבורית בשם 'דעת תורה' ועל סמך מקורות הלכתיים, שאין בה לא ספק ולא סימן שאלה, שאין בה הדהוד של שיקולים נגדיים, ושמעמידה בסכנת חיים מוחשית עשרות אנשים – זה גם הרבנים הבכירים ביותר כיום לא יכולים לעשות. לזה באמת אנו זקוקים לסנהדרין.