הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)מידה סבירה של נטילת סיכון בהיבטים שונים של חיי היומיום היא התנהגות נורמאלית ובריאה, ומותרת על פי ההלכה, כל עוד עושים זאת בזהירות, תוך שמירה על כלל הבטיחות. מידת ספק הסכנה למציל ולניצול הינה שאלה כבדת משקל. ישנם מצבים בהם האדם נמצא במצב של סיכון רחוק, סיכון שיכול להיווצר בעתיד. לא תמיד ניתן להעלות על הסקאלה את כל גורמי הסיכון.
פרשתנו פותחת בסיפורו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקינא את קנאת ד' והרג את זמרי בן סלוא "נשיא בית אב לשמעוני". הלה נאף עם המדיינית כזבי בת צור, "ראש אומות בית אב במדין". גמולו של פנחס מובא בפתיחת הפרשה "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר, כ"ה פס' י"א). תיאור המעשה עצמו מובא בסוף פרשת בלק "והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל…וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו…וידקר את שניהם…ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר, שם, ו'-ח').
ההתבוללות היא "מיתת נשיקה" של העם היהודי. פנחס הוא הדמות המרכזית המחברת בין שני חלקי הדרמה. אמרה יהודית אומרת שבאמצעות מכשיר חד המסוגל "לדקור", ניתן לחבר בין שני דברים. פנחס באמצעות הרומח חיבר בין שתי פרשות, בלק ופינחס. מהו אותו גמול לו זכה פנחס, רבו בו הדעות. רבינו בחיי מסביר שמשמעות הבטחה זו היא שהקב"ה ישמור אותו מנקמת אחיי זמרי שזממו להרגו כנקמה על "רצח" אחיהם (שם, י"א). לפי הנצי"ב, הבטחת ד' "הנני נותן לו את בריתי שלום", הייתה בתחום המוסרי, הרי היה קיים חשש סביר שמעשה הריגתם של זמרי וכזבי, ישחית את מידותיו של פנחס, כי כל מעשה רצח עלול להשפיע על הנפש ולעשות את האדם אכזרי יותר- גם אם היה זה מעשה מוצדק באותה שעה, ולכן הבטיח לו הקב"ה "ברית שלום" במובן הזה, שלא תיפגע נפשו (העמק דבר, שם, שם).
פנחס בקנאות הצליח לעצור את המגיפה וזכה על כך לברית שלום. לפי פשוטו של מקרא דומה כאילו קיימת רק עמדת הכרעה אחת, והיא, חיוב הקנאות. בתלמוד הבבלי, ישנו דיון אם נהג פנחס כהלכה. השאלה שהעסיקה את חכמי התלמוד, מדוע העז פנחס לפעול בלי נטילת רשות ממשה? רבי יצחק אומר, "ראה מלאך שבא והשחית בעם, ויקם מתוך העדה" (ע"פ סנהדרין פ"ב ע"א), לפי דעה זו מפני פיקוח נפש פנחס מחליט לפעול באופן עצמאי.
ההלכה אוסרת על כניסה לסכנה "וכן יש להיזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה…" (רמ"א יו"ד סימן קט"ז), ומחייבת אדם מישראל לנהוג בזהירות יתירה כדי למנוע פגיעה בגופו. האם הלכה זו נאמרה גם במקרה בו האחר נתון בסכנה? האם ההלכה היהודית מתירה לסכן את החיים כדי להציל אחרים ממצבי סכנה ודאיים?
שאלה זו נידונה בספרות ההלכה לדורותיה. ההלכה אמנם מצווה על הצלת חיים "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ל"ז עמ' א'), ואף איסור "לא תעשה" נזקף לחובתו של מי שמונע את עצמו מלהציל את חיי הזולת- "מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באים עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך" (שם ע"ג עמ' א'), אך לא במחיר סיכון עצמי. כך מסיק ר' מאיר שמחה מדווינסק מהעובדה שמשה רבינו שב למצרים כדי לגאול את עם ישראל רק לאחר ששמע שמתו מבקשי נפשו, אלו שרדפו אותו וביקשו להמיתו בעת שהיה במצרים ובגללם נאלץ לברוח ("משך חוכמה" שמות ד' י"ט).
בתלמוד הירושלמי מובא מעשה ברבי שמעון בן לקיש שהלך להציל חכם בשם רבי אימי על אף שהדבר גבל בסכנת חיים (ע"פ תרומות סוף פרק ח') מעשה זה מובא ב"בית יוסף" חיבורו המקיף של ר' יוסף קארו על פיו נכתב השולחן ערוך (חו"מ תכ"ו), אך השמיטו המחבר מספר ההלכה עצמו, השולחן ערוך, משמע שלא פסק כן להלכה.
הרב קוק בהתייחסו לשאלה זו הבחין בין הצלת יחיד והצלת הרבים, שאינן שוות. אין מוטל על היחיד חיוב לסכן את עצמו למען אחר, אך לגבי הצלת הכלל חלה חובה שכזו, וראיה מאסתר המלכה שנכנסה אצל אחשוורוש וסיכנה נפשה "וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד' ט"ז), זאת כדי להציל את כלל ישראל מגזירת המן (שו"ת משפט כהן בסימן קמ"ג). כך נהג יהודה כשסיכן עצמו למען שלום אחיו ושלמות האומה בראשיתה, וכך גם נהג פנחס עת סיכן עצמו למען הצלת כלל ישראל.
