מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)טעות היא לחשוב שהצומות ומנהגי האבלות שאנו נוהגים בימי בין המצרים, המתחילים בשבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתשעה באב, נועדו רק כדי להתאבל על אסונות העבר. ייעודם העיקרי הוא לערוך חשבון נפש נוקב, להעמיק חתור וחקור בניסיון להבין מדוע באו עלינו כל הרעות הללו, ולהפיק לקחים לבל תבואנה עלינו הרעות הללו שוב.
בשנת 167 לפני הספירה פרץ המרד של מתתיהו החשמונאי ובניו באימפריה היוונית ששלטה בארץ ישראל, מרד שהושלם בחנוכה כעבור שלוש שנים עם שחרור ירושלים והמקדש. אולם, ממלכת יהודה החשמונאית שהוקמה בעקבות המרד לא הגיעה אל המנוחה והנחלה ואל עצמאותה המלאה אלא כעבור 25 שנה, בשנת 142 לפני הספירה, שנת שלטונו הראשונה של שמעון, בנו של מתתיהו. רק אז נכרתה ברית בין היוונים לבין החשמונאים, יהודה שוחררה מהעלאת מיסים למלכות, ובכך הייתה למדינה עצמאית לכל דבר.
עצמאותה של מדינת החשמונאים לא האריכה ימים. כמעט 80 שנה אחר כך, בשנת 163 לפני הספירה, כבש המצביא הרומאי פומפיוס את ירושלים והמקדש והביא את הקץ על עצמאותה של יהודה החשמונאית. בכך נפתחה הדרך שהובילה בסופו של דבר לחורבן בית המקדש ולתחילתה של גלות בת קרוב לאלפיים שנה.
הימים האלה, ימי מלחמת "חרבות ברזל", הם ימים של משבר עמוק בתולדות מדינת ישראל, ימים שעדיין לא הפכו למלחמת אחים אך פוטנציאל מלחמת האחים טמון בחובם. אלה ימים שקשה שלא לראות את מלחמת האחים כתורמת תרומה משמעותית לפרוץ המלחמה, קרוב ל-80 שנה מקום המדינה, מספר שאמור להדליק נורות אזהרה. מן הראוי שנהרהר היטב בסיבותיו של בוא הקץ למדינת החשמונאים.
עם מותה של שלומציון המלכה, היא אלכסנדרה, בשנת 67 לפני הספירה, החלה מלחמת אחים בין שני בניה, אריסטובולוס והורקנוס. המלחמה נמשכה ארבע שנים, והביאה לנפילת ממלכת החשמונאים כמו פרי בשל לזרועותיו של פומפיוס.
וכך תיאר את השתלשלות האירועים יוסף בן מתתיהו: "זמן רב לא ידע פומפיוס לשית עצות בנפשו, והנה פרצה מריבה בין יושבי העיר, כי אוהבי אריסטובולוס אמרו לצאת במלחמה ולהושיע את המלך, ואנשי שלום הורקנוס רצו לפתוח את שערי העיר לפני פומפיוס, ומספרם הלך הלוך וגדול, מפני הפחד אשר אחז את העם למראה טכסיסי הרומאים הנאדרים. כאשר נגפה כת אריסטובולוס, נסוגה אחור אל הר הבית ושרפה את הגשר המחבר אותו עם העיר והתכוננה לעמוד בפני האויב עד כלות כוחותיה. אולם, הכת השנייה הכניסה את הרומאים אל העיר והסגירה בידם את ארמון המלך ופומפיוס הפקיד על העיר את פיסון, אחד משרי החיילים, ושלח אותו שמה בראש צבאו. פיסון העמיד חיל מצב בכל פינות ירושלים, וכאשר נבצר ממנו למשוך אליו בדברים את הפליטים אשר בבית המקדש ולכרות איתם ברית, הכין סביב הר הבית את כל צרכי המלחמה, למען הבקיע אל המקום הזה בחוזק יד ואנשי הורקנוס ניהלו אותו בעצותיהם וגם עזרו לו במעשים". בסופו של דבר, כבש פומפיוס את הר הבית והמקדש. 12 אלף יהודים נהרגו בקרבות האלה.
ולזמננו אנו: בשנה שקדמה לטבח הנוראי בשמחת תורה התחוללה פה מלחמת אחים, כמעט הפיכה צבאית, וקשה שלא לראות את הקשר בין פרוץ המלחמה לבין מה שקדם לה. האם הצומות וזעקתם יובילו את החברה הישראלית לערוך עם עצמה חשבון נפש נוקב? האם תדע החברה הישראלית להביט בעיניים למלחמת האחים שהביאה לחורבן, להישבע אמונים למדינה ולקרוא בקול גדול: מלחמת אחים לא עוד?!
