אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)אין כמו ימי הורים בשביל לשקף לך מה בעצם מתחולל במוח של הורי התלמידים שלך ומה התעדוף החינוכי שלהם. ימי הורים, מבחינתי, מעבר למשימה הקדושה של העצמת התלמידים למול הוריהם, הם גם הזדמנות להפיח בהורים מנת חמצן, שתעניק להם את הכוח והיכולת להמשיך ביומיום האפרורי של חייהם.
השבוע חל יום הורים בבית הספר שלי, ונזכרתי איך לפני שלוש שנים ישבתי מול אם חד הורית וקשת יום של אחד מהתלמידים החלשים שלי. אותה אם נרשמה לסוף התור, וראיתי על העיניים האדומות שלה איך שהיא גמורה לגמרי ואין לה כבר כוח, כי קצת הכרתי את המאבקים היומיומיים שהאישה הזו עוברת.
היא התיישבה מולי ופלטה אנחה, ואני חשבתי לעצמי: מה אני אמור להגיד לה עכשיו? כמה שהילד שלה מפריע בשיעור? תכל'ס, קחו כל ילד עם הבעיות שהילד הזה עובר, וגם הוא היה מתפרק לאלף חתיכות. אני מסתכל על הנכשלים בגיליון הציונים שלו, והאמא הזו מסתכלת עליי במבט מתחנן, שכמו אומר לי: "היה לי יום קשה מאוד, נחם אותי באיזה משהו קטן וטוב". באותו רגע הבנתי שאסיפת הורים היא הרבה יותר מסקירת ציונים ומדיווח יבש על המצב הלימודי של הילד. בשעה הזו רק אתה, המחנך, יכול להחיות אותה עם כמה דברי עידוד ושבח על הבן שלה.
"תראי", פתחתי, והיא נהייתה דרוכה. "אנחנו מכירים את הקשיים והמורכבויות, אבל אין בכל הכיתה עוד ילד שאוהב כל כך את אמא שלו כמו שהבן שלך אוהב אותך. כשהוצאתי אותו היום מחוץ לשיעור לא היה אכפת לו כלום – לא שיחה עם המנהלת, לא ביטול הפסקה. רק כשאמרתי לו שאדווח לך הערב על ההתנהגות שלו, הוא פתאום הסתכל עליי ברצינות בדמעות ואמר לי: 'בבקשה המורה, אל תערב את אמא שלי. אני לא רוצה לצער אותה. תן לי עוד הזדמנות'. יש לי תלמידים של מאיות ותשעיות שלא סופרים את ההורים שלהם, זכית בבן אוהב שמעריץ אותך. זו מתנה ענקית!".
ואיך שסיימתי נדלק ניצוץ בעיניים שלה, והגוף התמתח והראש הזדקף. היא קראה לבן שלה שייכנס לחדר ונתנה לו נשיקה וחיבוק גדול. אח"כ היא חזרה לרגע לכיתה ואמרה לי בשקט: "שתדע, שכבר לא ידעתי בשביל מה לקום מחר בבוקר. תודה רבה!". בסיום הפגישה עם האמא הזו חשבתי לעצמי: כמה עוצמה וכוח יש למחנכים ולמורים, שהם מסוגלים במשפט אחד להפיח מחדש חיים באימהות עייפות ולהזכיר להן מדוע העולם צריך אותן כדי שירצו לקום מחר לבוקר חדש.
מאז, בכל פעם שיש לי יום הורים אני חושב על הפער העצום שעברה מערכת החינוך מלפני 30 שנה ועד לימינו: נכון, יש הרבה דברים שמערכת החינוך נשארה מפגרת מאחור בהם. מקובעת. מאובנת. לא מכילה. אובדת עצות וחסרת אונים. המון. ובכל זאת, לבוא ולשלול הכול ולהגיד ששום דבר לא השתנה זה פשוט לא נכון. אני זוכר ימי הורים שישבתי בה מבויש ונכלם ליד ההורים שלי. מחכה לבדיל מילה טובה ונתקל בחומה הסינית. כלום. ומנגד, כבר אז היו לי מורים מדהימים ומקסימים שהטוב שלהם ילך איתי לכל החיים (המורה אוסנת אבן צור והרב אילן דנינו ז"ל).
ובכל זאת, לכו היום לכל בית ספר שמכבד את עצמו, לכל מחנך ומחנכת, ותראו איך חבילת הסוכריות עומדת מוכנה ומזומנת. איך המודעות להעצמת התלמידים התפתחה והשתנתה. איך החלק של הציונים תופס את המקום הפרופורציונלי שלו ביחס להעדפת המידות והערכים. באופן כללי, יש התקדמות. איזה מזל יש לתלמידים האלו שהם נמצאים במערכת החינוך של ישראל 2024.
ומה לגבי המורים? טוב, זו כבר שאלה אחרת.
