הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)רבים תמהים כיצד פרשה בתורה נקראת על שם רשע כמו "בלק". האם היינו קוראים פרשה על שם סינוואר, או צוררים אחרי בהיסטוריה האנושית והיהודית?
אבל נראה לי שהשאלה הגדולה היא לא מדוע הפרשה נקראת על שמו של בלק, אלא מדוע הפרשה לא נקראת של שמו של בלעם הרשע, שהוא לכאורה דמות דומיננטית יותר מבלק בפרשה. המלחמה הרוחנית והתרבותית של העם היהודי איננה בין ישראל לבלק אלא בין ישראל לבלעם. "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע" (פרקי אבות).
שאלה אחרונה היא הרשע כיצד יעתכן שיהודים רבים, בעיקר בקהילות אשכנז המערבי, נהגו ונוהגים גם היום לפתוח בכל יום קודם התפילה, בשעה שנכנסים לבית הכנסת, במילותיו של בלעם הרשע: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"?
כבר ציינתי בעבר שהמחשבה האתיופית, כמו המחשבה המקראית, מאופיינת בחשיבה יותר כאוטית מאשר חשיבה לינארית. כמו אצל אברהם אבינו, החיבה האתיופית מלמדת אותנו שבמקום להיצמד לעובדות ולמציאות, היא מתמקדת באפשרויות הפתוחות לראות את המחר. חשיבה כאוטית נמנעת מלחלק את העולם לשחור ולבן, היא שוללת את החשיבה הדיכוטומית. בניגוד לחשיבה הלינארית, החשיבה הכאוטית איננה נוטה להצהיר הצהרות גדולות, היא מבצעת. היא מחנכת לתודעה של כניעה, יותר מאשר לתודעה של כבוד. תודעה של כניעה מאופיינת בתפיסה תיאוצנטרית, שהאל במרכז, לעומת תודעה של כבוד, שמאופיינת בתפיסה אנתרופוצנטרית, שהאדם במרכז.
התפיסה הכאוטית, בניגוד לתפיסה הלינארית, מבקשת מאיתנו לבצע הבחנה בין פעולת הזיהוי ל פעולת הזהות. לדעת פרופ' אבי שגיא, פעולת הזיהוי עוסקת בשאלה איך בני האדם נתפסים בעיני אחרים והיא הופכת את הזולת למושא שהוא חשוב להם, למזהים. זוהי פעולה חיצונית שבה הזולת מכונָן על ידי תכונות מסוימות, וקולו שלו לא נשמע. לעומת זאת, זהות, בלי להיכנס להבחנה שלה ולהיסטוריה שלה, היא בראש ובראשונה סיפור החיים הממשי שמתאר את מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות והתודעות של מי שמדווח עליהם.
בקיצור, פעולת הזיהוי במקרים רבים עסוקה בסיסמאות, ללא כל קשר למציאות. היא עסוקה בלתאר קבוצות בקול של תרבות אחרת. בלומר לקבוצות אחרות מיהן במקום לנסות להקשיב להן. לעומת זאת, פעולת הזהות מאמינה שיש אמת פשוטה ויש אמת עמוקה. אמת פשוטה היא שניגודה של אמת הוא שקר. אמת עמוקה היא שניגודה של האמת אף הוא אמת. כלומר לפעמים השלילה והחיוב חופפים זה את זה, ואולי עוד יותר, החיוב מוליד את השלילה והשלילה מולידה את החיוב. פעולת הזהות מבקש מאיתנו להבחין בין הסימפטום למחלה, בין השחקן הראשי לשחקן המשני, בין התוכן לצורה.
אם נחזור עתה לשאלות שבהן פתחנו, נראה שאמנם בלעם הוא הדמות המרכזית והדומיננטית יותר מבלק בפרשה, אבל זה בתודעה של זיהוי בתודעה של זהות. השחקן הראשי הוא בלק. בלק הוא איראן של היום, בלעם הוא חמאס של היום, ושחקנים נוספים כמו חיזבאללה וחותים. בלק לא היה סתם רשע, הוא ביקש להשמיד את העם הישראלי. המדרש מתאר אותו "שונאן היה יותר מכל שונאים". בלק תכנן לפגוע בנו בנשק להשמדה המונית באמצעות שליחים, כמו בלעם. על פי מומחים של המזרח התיכון, איראן איננה שואפת להגמוניה אזורית, אלא היא רוצה להשתלט על העולם המוסלמי ואף על העולם כולו.
נוסף על כך, הפרשה מלמדת אותנו להאמין שמתוך המציאות הכאוטית הזאת נזכה לראות ישועות גדולות והכל יתהפך לטובה. בלק הוא מלך מואב, וממואב יצאה רות. יתר על כן, רק אלה החושבים שיש בידיהם עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, מתוך פעולת הזהות והתודעה הכאוטית מסוגלים לפתוח את התפילה במילותיו של בלעם הרשע: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ואינם חוששים משום דבר. רק הם מסוגלים לחתום את תפילותיהם לפחות שלוש פעמים ביום, בתפילת "עלינו לשבח", במילותיה של רחב האישה הזונה מיריחו. אותה אישה שהסתירה שני מרגלים ישראלים מפני שליחי מלך יריחו שביקשו ללוכדם: "כי ה' א-לוהיכם הוא אלהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת".
