באתיופיה אין קושיה על "ויקחו לי תרומה"

"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה": וכי תרומה לוקחים או נותנים? תשובה לקושי זה נמצאת במדרש: "ויקחו לי – כתיב 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות' – אמר הקב"ה לישראל: התנדבו ועשו המשכן, ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל – לפיכך אמר 'ויקחו לי' – משלי". על פי זה מסתבר שנתינת תרומה פועלת על האדם לקבל שפע אלוקי משמיים, ואם כן ניתן לומר גם "ויקחו לי תרומה", שהרי האדם הנותן הופך גם למקבל. זה הסבר מקסים. פירוש זה מתאפשר הודות לעובדה שהתורה משתמשת  במילה "לקחת תרומה" ולא "לתת תרומה".

מה יש למסורת היהודית האתיופית לתרום לנו בעניין זה? כך מתרגם המתרגם האתיופי את הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ወይቤሎ ፡ እግዚአብሔር ፡ ለሙሴ ፡ ወይቤሎ ፤ 2 በሎሙ ፡ ለውሉደ ፡ እስራኤል ፡ ወንሥኡ ፡ ሊተ

במקום "וייקחו לי", תרגם: "ויישאו לי". יש הבדל מהותי בין השניים. ההיגיון העומד מאחורי ההסבר לעיל, על פי המסורת הרבנית, הוא כי האדם נותן לקב"ה ובכך, באופן פרדוקסאלי, האדם הופך למקבל. בעולם האתיופי, הרעיון שהאדם נותן להקב"ה, גם אם זה ממנו, הרי שיש בכך מן החוצפה. לכן ההיגיון העומד מאחורי המסורת האתיופית היא ההבנה שהאדם נושא את מה שה' נותן. אסביר זאת באמצעות סיפור. מסופר על עגלון שבאחת מנסיעותיו הבחין באדם העומד בצד עם שקו על כתפיו והתחנן לפני העגלון לתת לו טרמפ. העגלון עשה אתו טובה וחסד והחליט לשאת על עגלתו את הנוסע הזר. במהלך נסיעתו הבחין במשהו מוזר; הנוסע יושב על העגלה וממשיך לשאת את שקו בכתפיו. העגלון פנה אליו: "מדוע אתה ממשיך לשאת את שקך? למה שלא תניח אותו על העגלה?" הנוסע ענה: "לא די בכך שאתה נושא אותי על עגלתך, אתה גם רוצה לשאת את שקי"?

הכוונה ב"ויישאו לי", בניגוד ל"ויקחו לי", לפי זה היא שא-לוהים נושא אותנו עליו. כלומר, מה שחשוב היא הזיקה המלאה להקב"ה. לא האדם שנותן לקב"ה הופך למקבל, אלא אדם היודע איך לקבל מה שמגיע מא-לוהים ומסוגל לשאת אותו.

מתוך הכרת העולם הדתי האתיופי ניתן לומר שהוא מאופיין ביחס של הכנעה, בניגוד למקובל בתרבות המערבית. התרבות הדתית של יהדות אתיופיה מעוגנת בתפיסה של תודעה של הכנעה מוחלטת, היוצרת אצל האדם צורך להנמיך את הופעתו ולהדגיש את הפער הקיים בינו ובין הגדול ממנו ואת תלותו בזולתו. רק מתוך הדגשת התלות זכאי הנחות לעמוד לפני הגדול ממנו.

עבודת ה' של המאמין האתיופי מתמקדת בפער בינו ובין הגדול ממנו (הא-ל). מה משמעותה של תודעת ההכנעה בעולם האתיופי? היחסים שבין האדם לחברו מושתתים על הכבוד. הכבוד הוא ערך אבסולוטי; כשם שהמאמין נדרש להפגין הכנעה אבסולוטית כלפי שמים כך על האדם לכבד את חברו ללא כחל ושרק. המאמין שואל שאלות, בוכה על מר גורלו, אך תמיד ימצא הסבר אשר ישקיט את תסכולו, וייתן מרגוע לנפש נסערת ומתייסרת. גם ביחס לזולת צריך האדם להעניק כבוד למרות הקשיים והכעסים. הקסים הדריכו את האנשים לנהוג בכבוד, ובכוח סמכותם עיצבו תרבות מופנמת, לא צעקנית, לא דורשת. אין אומרים "לא" ולא מסרבים לסמכות, אין קוראים בשמו הפרטי של אדם גדול, כשמדברים עם אדם גדול אין מביטים בפניו, ולאדם זקן מנשקים את ברכיו ואז מדברים עמו.

יהודי אתיופיה, כדרכם של ישראל, גומלי חסדים, הרבו לעזור לחלשים, לגרים ולחולים. צורת החיים באתיופיה אפשרה תמיכה משמעותית בכל אדם. המגורים בצוותא כחמולה מבוססים על עזרה הדדית. כאשר האחד חורש באים השכנים לחרוש עמו, כאשר בונה בית באים חבריו לסייע לו. גם בשעת משבר לא נותר האדם ללא תמיכה.

במחשבה ראשונית ההכנעה הקיימת בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה מתפרשת כחולשה וכוויתור אבל במחשבה שנייה, תודעת הכנעה היא גבורה וחוזק גדול. היא אשר מביאה את האדם לגלות את תחושת התלות בקב"ה, או באדם אחר. יהיה המצב אשר יהיה, בכל מצב ההבנה שאנו יושבים על העגלה של הקב"ה היא הסוד לעוצמה נפשית. כך סבתא שלי ז"ל הייתה מסוגלת לנהל חיים נורמליים ואפילו שמחים לאחר שאיבדה באתיופיה שישה ילדים.

תודעה של הכנעה רואה בתפילה מוטיב ליצירת קשר בין האדם לאלוקיו. גישה זו רואה בתפילה עיקר ובמילוי הצרכים אמצעי המעורר לתפילה. סיסמת המוסר היהודי האתיופי היא: "יש אני אין אני, אין אני יש אני". אולי עכשיו אנו יכולים להבין טוב יותר את הפסוק "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" – הקמת המשכן היא פעולה היוצרת את אחדות הניגודים. זה לא מצב של אני מול אתה או אתה מול אני, אלא אני ואתה חד הם.

(תרומה תשפ"א)