הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפעמים נראה כאילו אנו מידרדרים מאסון לאסון, ממחדל למחדל, מדחי אל דחי. יש תחושה שאנו עומדים לקראת אסון גדול יותר. בכל זאת, אין אנו עוצרים אלא דוהרים כמו סוסים ללא רסן וללא כל יעד. הפילוסוף ניטשה טוען שרוב בני האדם מונעים מנקמה, מטינה ומכעס, חיים בריאקציה. אנשים אלה אינם חיים את חייהם, אלא את החיים של האחרים. מה הגורם לכך? התרבות הדתית של יהודי אתיופיה יכולה לספק לנו תובנות חשובות על המצב שאנו שרויים בו ואולי גם דרכים לפתרון אפשרי.
אומר המדרש החז"לי: "שלושה שמות נקראו לו לאדם: אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו". המדרש האתיופי אומר: "שמות רבים לו לאדם: מה שקוראים לו אביו, אמו, ומה שקוראים לו אחיו ואחיותיו וכל בני ובנות משפחתו, ומה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקוראים לו האחרים, ומה שקונה הוא לעצמו זה הוא בינו לבין עצמו, ועל זה כתוב לא טוב היות האדם לבדו כי זה מקום ללא אחר וללא אחריות".
כלומר האדם מקבל את המשמעות האקזיסטנציאליסטית לא על ידי מה שהוא קונה לעצמו והמשמעות שהוא נותן לעצמו, אלא על ידי המשמעות שהוא מקנה לאחרים. משם גם נגזרים השמות שמוענקים לאדם על ידי אחרים. כלומר לא מה שהוא לעצמו אלא מה שהוא לאחרים. לכן, באתיופיה כל ילד או ילדה נשאו מספר שמות. זה מסביר מדוע בתרבות האתיופית השמות מוענקים מתוך מניע ולא באופן שרירותי. שמו תלוי זמן, אירוע, מקום, קשר בין אישי. השמות לא מסמלים, כמו במסורת הקבלית, כדבר מיסטי אלא הם שמות המצליחים לבטא את הקשר הבין אישי או מצבים העולים והצפים מן החיים עצמם. יש פה השפעה רגשית.
ד"ר חיים פרי התייחס לתופעת השמות ואומר: "בהתחלה לא כל כך הבנו מדוע החניכים שעלו מאתיופיה נושאים כל אחד ואחת שמות רבים. ואז הבנתי את העוצמה של הדבר הזה. עצם העובדה שלאדם יש מספר שמות, וכל אחד מעניק שם לילד בהתאם למשמעות המשמשת עבורו, מאפשר לכל אחד ואחת להבין שהם מתוך זהות משתנה, שאנו בעל זהויות רבות, שאני המון אני". במילים אחרות, תרבות זאת מלאה בביטחון עצמי ובאמונה באדם. זה מאפשר להרחבת גבולות האני, איפוק וסובלנות, ומתוך כך להתמקד בנאמר ולא באומר, בתוכן ולא במסגרת.
נראה שמה שמאפיין את החברה האנושית כיום הוא הרצון להכניס אותנו ואת האחרים לקטגוריות חברתיות, פוליטיות ודתיות שיצרנו לעצמנו. באמצעות חלוקה זאת, אנשים מייחסים לכל חברי הקבוצה תכונות מסוימות, מבלי להתחשב בשונות הקיימת בפועל בין החברים. בני האדם יוצרים לעצמם חלוקה דיכוטומית של המציאות האנושית – בין טובים לרעים, בין חזקים לחלשים, בין קורבנות לתוקפים, היחס של העולם כלפי ישראל והיחסים בתוך החברה הישראלים.
למשל: כל מי שהם בעד שחרור החטופים עכשיו ללא תנאי נתפסים מייד כבוגדים ומסכנים את ביטחון המדינה. ומי נגד השחרור, ללא תנאים ,נתפס מייד כבוגד בחטופים. מה סוד הקסם של החלוקה הדיכוטומית הזו? התרבות הדתית של יהודי אתיופיה מלמדת אותנו הוא שככל הנראה זה מבטא שאנו כבר לא יכולים לסמוך על האינטואיציה הבריאה שלנו.
החלוקה הדיכוטומית היא תוצר של עולם פנימי שמלא במערבולת של רגשי אשם, חשדנות הדדיים ורגשות מעורבים, ויוצרת עולם לא בטוח. במצב זה אנו הופכים להיות חלק ניכר מהבעיה ולא חלק מהפתרון. אם לא נבין זאת, התהום תמשיך להיפער תחת רגלי החברה הישראלית.
ד"ר שלי אינגדאו (ווביט דבורה) מלמדת אותנו שברגע שאנו מבינים שמי שמעניק לנו את השם שלנו הוא אח/אחות שלנו, פתאום הכל מקבל משמעות חיובית. הוא מאפשר לנו להפוך את השפה שלנו משפה לוחמנית לשפה רכה, משפה ריאקציונית לשפה מכילה, משפה הנגזרת מחוסר קשב לשפה הנגזרת מכבוד וסובלנות ואמון הדדי. אנו כל כך זקוקים לשפה הזאת בחברה הישראלית – לא מהיום, מאתמול.
