הצילו, שכחו אותי באוטו!

הימים ימי קיץ חמים, כולנו ממהרים לעבודה או להביא את הילדים למסגרות, ודעתנו מוסחת פעמים רבות למשימה הבאה שלנו שברשימת המטלות. במצב כזה שכחת ילד ברכב אורבת ממש מעבר לפינה – והיא בהחלט מסוגלת להרוג. כשאיננו ערניים לנוכחות ילדים באוטו, ותחת השמש הקופחת – הרכב הופך למלכודת מוות. הורים ששכחו ילד ברכב, וחלקם אף איבדו אותו, משתפים בסיפור שלהם. הם מתארים את הנסיבות, את השיח עם המחלצים, ומציעים איך אפשר למנוע את הסכנה הבאה.

ליעד רוזנווסר היא אם חד-הורית לטלאור בת ארבע וחצי, ולאוצר, שנולדה לפני שנה וחמישה חודשים, "שלנצח תישאר בת שנה ושלוש", ליעד אומרת בכאב. הן גרות בשדרות, וכשהיא מספרת את הסיפור שלה היא לא יכולה שלא להזכיר את המלחמה – 7 באוקטובר והימים הקשים שהגיעו אחריו. "ביום ההוא היו אצלנו מחבלים חמושים שירו לכל עבר, פגעו בבית, בחצר, ב-4 רכבים. נרצחו לנו בני אדם ליד הבית", היא מתארת בסערה.

"אני לא הצלחתי להיכנס לממ"ד כי פחדתי שאוצר תבכה, אז כל שנייה הלכתי להכין לה בקבוק, שלא יהיה בכי, כי הם מחכים לשמוע קול של ילד. במצלמות האבטחה ראיתי הכל במשך שעות. זה לא הסתיים, זה היה נראה כמו נצח. אוצרי לא בכתה, הכלב שלי לא נבח. הייתה תחושה של מתח באוויר, והמתח הזה מלווה אותי מאז. הפחד חזר לי כשחזרנו לעיר מהפינוי, מתח שמלווה רבים מתושבי שדרות והעוטף, וכן, לפעמים גם מייצר סיטואציות שבהן המצב הרגשי משפיע על הלך הרוח והמודעות", היא מסבירה את הסיבה שבגללה איבדה את היקר לה מכל.

בוקר רגיל לחלוטין

"בוקר יום חמישי 6 בינואר התחיל כרגיל", היא משחזרת את שאירע לאחרונה, בקושי רב. "סביב השעה 7:30 חגרתי את הבנות באוטו ויצאנו לגנים. את בתי הגדולה טלאור אני מורידה ראשונה כי זה קרוב יותר לבית, כשאני מלווה אותה ואוצר בידיים שלי. תמיד אוצר בידיים שלי, לא משנה מה אני עושה – בתדלוק היא איתי ביד, אין שנייה שהיא ברכב". כשהן יוצאות מהגן של טלאור, ליעד ממשיכה בסדר הבוקר הרגיל שלה, רק שהיא שוכחת תחנה חשובה אחת – המעון של אוצר. היא חונה את רכבה ליד סוכנות הביטוח שבה היא עובדת, "מקום הומה אדם, אחד המקומות הכי מרכזיים בעיר שדרות", היא מתארת.

משהגיעה מוקדם לעבודה באותו הבוקר, היא עוברת במאפייה, וכשיוצאת ממנה לעבר העבודה וחולפת על פני הרכב שלה, כלל לא עולה בדעתה המחשבה כי בתה נעולה בפנים. "התחלתי את העבודה, ובשלב מאוחר יותר, לא זוכרת בדיוק באיזו שעה, הכל נמחק לי. נאמר שיש מחבל למטה", היא נזכרת. "אנחנו עובדים בקומה עליונה, מהחלון ראיתי כבר ששמשת החלון שלי מנופצת". אבל כל אלה לא גורמים לה להבין את גודל האסון האישי שלה.

"בינתיים, כבר החליפו את האמירה שיש מחבל באמירה שזו קטטה. המשכתי לעבוד ובראש שלי אמרתי 'אני אטפל אחרי זה בעניין של החלון המנופץ, אחרי שכל ההמולה תתפזר, שקודם כוחות הביטחון יפנו את המקום'. את הזכוכית המנופצת כמובן שייחסתי למתקוטטים", היא אומרת.

"דקות אחדות אחר כך הגיע המנהל שלי ואמר שאין פיגוע, שאפשר להיות רגועים", היא ממשיכה. "אבל – נשכח תינוק ברכב. הוא אמר 'תינוק', ולא עלה בדעתי שמדובר בתינוקת, אבל אני מתחילה לרדת במדרגות לראות אם יש אמא שאולי צריכה עזרה ממני, כי הזכוכית שלי מנופצת – יכול להיות שהרכב שלי היה פתוח, ותינוק של אמא אחרת אצלי ברכב. עוד לפני שהגעתי למקום – נפלתי. כשלו רגליי. התעשתי, קמתי, מיהרתי לרכב. לידו אני רואה את אוצר, נמצאת בעיצומן של פעולות החייאה", היא מתארת ופורצת בבכי, "לא נותנים לי להתקרב, לא מאפשרים לי לראות אותה. אני מעורפלת. אני מסתכלת על השעון. השעה כבר 12:00 בצהריים".

ליעד רוזנווסר בוועידה בכנסת. צילומים באדיבות המרואיינים

למרות הכל, ליעד מנסה לפענח איך זה קרה לה. "אני מנסה לשחזר את מהלך היום, את הבוקר – ככל שהתעסקתי בזה, מבחינתי חזרה התמונה שזה היה בוקר רגיל לחלוטין, ואפילו רגוע מדי. לא הייתה בי טיפה של לחץ, לא הסחת דעת, לא שידוע לי. הורדתי את טלאור בגן, עם אוצר יחד, אחריה את אוצר במעון, ראיתי את עצמי ואת אוצר נכנסות יחד לגן, היא רגילה שאני שמה לה את התיק על הגב, יש לנו חייל בכניסה למעון, היא אומרת לו שלום. בוקר רגיל".

"אני מנסה לשחזר את מהלך היום – ככל שהתעסקתי בזה, חזרה התמונה שזה היה בוקר רגיל לחלוטין, ואפילו רגוע מדי. לא הייתה בי טיפה של לחץ או הסחת דעת באותו הבוקר"

כשהיא מספרת על האמא שהיא, אי אפשר שלא לחשוש שאם זה קרה לה, זה יכול לקרות לכל אחת ואחד. "אני הולכת אחרי הבנות שלי לכל מקום – משגיחה, מגינה, דואגת שיאכלו, שישתו. אני מעדיפה שהן יישארו בבית ליד מרחב מוגן לידי, בידיים שלי ושל ההורים שלי, ואף נמנעת מלאפשר להן להתארח אצל חברים. אני חרדה מטיולים של גן – ואני שכחתי את הבת שלי ברכב".

באותו יום שבו נשכחה אוצר ברכב ונפטרה, מציינת ליעד כי רק בעיר שדרות נשכחו עוד שני ילדים ברכבם, ושניהם חולצו בשלום. מבחינתה של ליעד זה רק מוכיח שהשנה הזו בכלל, ובערי העוטף ובקרב המפונים בפרט, זו שנה מורכבת יותר שדורשת פתרון ומעורבות.

שלושה שבועות לאחר המקרה, הלכה ליעד לוועדה לזכויות הילד בכנסת כדי לדבר על המלחמה והשכחה. "אני נמצאת כאן כדי להעלות מודעות לנושא שכחת הילדים ברכב", היא מצהירה. "כדי להדגיש את המתח הגדול שנמצאים בו אנשים בשדרות, בעוטף ובארץ כולה בכלל. ולא, אי אפשר לומר היום בביטחון שדבר כזה לא יקרה יותר. הלוואי שהייתי יכולה. כאמא, אני כאן כדי לבקש את התערבות כל הגורמים האפשריים. ששום אמא לא תחווה את הכאב שלי".

חרדות ביום ובלילה

"זה קרה לפני כמה שנים טובות", פותחת ציונה (שם בדוי). היא ובעלה היו צריכים לצאת למקומות שונים, ולכן הזמינה בייביסיטר לשמור על הילדים. הבן הקטן שלה היה אז בן כמה חודשים בלבד.

"בזמן שיצאתי לקניות, הוא יצא אחריי. הייתי צריכה להקפיץ אותו, הוא יצא עם שני חברים. מה שאני לא ידעתי זה שהתינוק בכה, והוא לקח את הילד איתו לאוטו. התנעתי את האוטו וישבתי בו. הייתי עסוקה בדברים, הראש שלי לא הסתכל על מי נכנס לאוטו", היא נזכרת באותו יום.

"הוא הגיע", היא ממשיכה לספר, "שני החברים שלו נכנסו מאחורה, ובסלקל הוא שם את התינוק, ולא הייתי מודעת לזה. הורדתי אותם ונשארתי לבד עם התינוק, ואני לא יודעת שאני איתו", משחזרת ציונה. בנוסף, היא מציינת, הילד ישן מהרגע שהאוטו החל לנוע, כך שגם לא שמעה אותו כלל.

"אני ירדתי לקניות בסופר, ואין לי מושג שהילד באוטו. זה היה בשעות הערב, יום נעים. אני הולכת לקניות, והוא נשאר באוטו", היא נזכרת ונמלאת בושה. "אחרי שתי דקות שאני נכנסת לקניות, אני אוספת את המוצרים מהמדפים, ואני שומעת ברמקול: 'מי ששכח את התינוק שלו באוטו, נא לבוא לאסוף אותו'. ואני חושבת לעצמי 'בטח מי ששכח חוטף התקף לב'", ציונה מספרת. "עוד כמה שניות עוברות, ושוב כורזים ברמקול, אומרים את השם של האוטו והצבע. אני שומעת את זה, ומתחילות לי דפיקות לב מואצות. אמרתי 'מה? יכול להיות..?'".

"אני רצה החוצה לאוטו ורואה התקהלות לידו. אומרים לי 'זה שלך? זה שלך?'. אני פותחת את האוטו ולוקחת את הילד. הוא נשאר שם ישן והוצאתי אותו, כל הסיפור הזה היה חמש דקות. זה היה מזעזע ברמות מפחידות", היא נזכרת במה שעלול היה להתרחש.

"אחרי שתי דקות בסופר, בזמן שאני אוספת מוצרים מהמדפים, אני שומעת ברמקול: 'מי ששכח את התינוק שלו באוטו, נא לבוא לאסוף אותו'. חשבתי לעצמי: 'בטח מי ששכח את הילד חוטף התקף לב'"

ציונה אומרת שעצם השכחה מפחידה אותה. גם אם הילד שלה בסדר עכשיו, היא עד היום מושפעת מהאירוע. "נכון, הוא ישן, הסיפור נמשך פחות מ-5 דקות, בשעות הערב, ועדיין זה התקף לב. עולות לי חרדות בלילה, ביום. אני לא מספרת לאף אחד ולא משתפת, ואני מרגישה סוג של אשמה בזה, למרות שלא ידעתי שהוא שם ולמרות שלא קרה כלום. עד היום אני לא סוגרת את החלונות אף פעם עד הסוף, אני לא סוגרת את הדלת שלי עד שאני פותחת את הדלת מאחורה. בנוסף, אני בודקת את האוטו 20 פעם לפני שאני יוצאת ממנו, מתקשרת כל פעם שהילדים עולים על רכב. כשיש יום חם אני מתקשרת גם לאחים שלי בודקת שהכל בסדר, שכולם בגנים. כי אני יודעת את זה, כשמשתנה משהו בשגרה בלי שההורים מעדכנים אחד את השני – זו בעיה, זה חוסר מודעות".

"בנוסף," היא מציעה, "לימדתי את הילדים שלי איך פותחים חגורה, איך פותחים את הדלת. הילד שלי בן פחות משנתיים, והוא יודע איך לעשות את כל הדברים האלה. שיידעו מה עושים בסיטואציה כזו, שלא ייכנסו ללחץ. למרות שלא קרה מצב שהם השתמשו בידע הזה, תודה לה', לימדתי אותם איך לעשות את זה. אפילו תרגלתי איתם סימולציות. גם אם הילדים לא באוטו – להסתכל, לראות שאין ילד באוטו. גם כשאני עוברת ליד רכב – אני מסתכלת", היא מוסיפה.

אל תסמכו על עצמכם

ישראל אלמסי הוא מנכ"ל ארגון 'ידידים', המונה 65,000 מתנדבים ומתנדבות מכל גווני הקשת בחברה הישראלית. הוא מחזק את המסר של ערנות בקרב האזרחים וטוען שבכוחה להציל חיים. "בשלוש השנים האחרונות חילצנו יותר מ-5,000 ילדים שננעלו ברכב. מתחילת שנת 2024 חילצנו כ-1,400 ילדים", הוא מספר. "מתוכם כ-40 ילדים נשכחו ברכב על ידי ההורים או סבא וסבתא. ולגביהם, הילדים שנשכחו והצלנו אותם – זה על ידי אזרחים שהביטו לתוך הרכב".

"אנחנו, כהורים, אחראים לכל דבר ועניין", אומר ישראל, "מכניסים את הילד, מושיבים אותו במושב הבטיחות, ואז יש לנו כמה סיטואציות – או שנתנו לילד רגע את המפתח, וסגרנו את הדלת, והוא – טאק, לחץ על השלט והרכב ננעל לו; או שנפל לנו המפתח; או ששמנו רגע את המפתח על הכיסא שלנו. כל עוד לא פתחנו את הדלת של הנהג, הנעילה של הרכב נדרכת. ואז הילד קשור במושב הבטיחות, הרכב עדיין לא מונע, ואנחנו בחוץ מסתכלים על היקר מכל ואין לנו איך להגיע אליו", הוא מתאר את התרחישים האפשריים, ומייד מנחם: "במצב כזה אנחנו בארגון ידידים נכנסים לאירוע, עם זמן מענה מאוד-מאוד מרשים של 64 שניות. בדרך כלל, הילד יהיה מחולץ בתוך 3-5 דקות".

"פגשתי 90 אחוזים מההורים ששכחו את הילדים שלהם – כולם הורים נורמטיביים, אחראיים, דואגים לילדים שלהם. אני רוצה להעביר מסר חד וברור לכולם: תעשו הכל כדי לא לסמוך על עצמכם. אל תגידו 'לי זה לא יקרה'"

כחלק מהעשייה שלהם, 'ידידים' פועלים להעלאת מודעות בנושא. "אל תגידו 'לי זה לא יקרה'", מתריע ישראל, "זה יכול לקרות לכל אחד. ברגע אחד של היסח דעת אנחנו יכולים למצוא את עצמנו באסון, בטרגדיה לכל החיים קדימה". כמו כן, בארגון מכשירים את המתנדבים שלהם כיצד לפתוח רכב במידת הצורך, וכאמור נותנים דגש לאזרחים להסתכל לתוך רכבים חונים. "ואנחנו רואים איך זה מציל חיים", הוא אומר בהתלהבות.

"חילצתי עשרות ילדים בשנים האחרונות", הוא מספר. "זו תחושה מדהימה. מה שחשוב לנו כמחלצים זה לבוא ולתת תחושת ביטחון, להיות 'קול'. אנחנו תמיד מדריכים את המתנדבים שלנו – 'ההורה, גם אם הוא נמצא לידך וגם אם לא, תמיד כולם בפאניקה כשהילד בפנים – לבוא, להשרות רוגע, להפגין מקצועיות'. אנחנו גם פותחים את הרכב מאוד מהר, הכל בסדר. לא עושים נזק לילד, לא עושים נזק לרכב – הכל בצורה מאוד מקצועית".

למרות הכל, כמי שער לנתונים, ישראל יודע שהמשימה טרם הושלמה. "מתחילת השנה, לצערנו הרב, נפטרו משכחת ילדים 4 ילדים, בשלוש ערים – באשדוד, בבית שמש, בשדרות, ושוב באשדוד. אני מקווה שאלו יהיו המקרים האחרונים לקיץ הזה. ההצלחה שלנו תהיה אם לא יישכח אף ילד ברכב, אבל אנחנו לא יכולים לגרום שלא יהיה היסח דעת במדינה".

בקיץ הזה, גם הוא מבין את האתגר שבכך בניגוד לשנים קודמות. "בשנה האחרונה, רבים סובלים מחרדות, מטראומה, משכול ומכאב. השכחה מתרחשת בהיסח דעת, והיסח דעת נמצא כל יום כל היום. זה נורא ואיום".

"פגשתי 90 אחוזים מההורים ששכחו את הילדים שלהם", מספר ישראל. "כולם הורים נורמטיביים, אחראיים, דואגים לילדים שלהם. אני רוצה להעביר מסר חד וברור לכולם: תעשו הכל כדי לא לסמוך על עצמכם. אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. בדרך כלל אומרים 'תסמוך על עצמך', פה אל תסמוך על עצמך! אסור לנו לסמוך על עצמנו, אנחנו צריכים לעשות הכל, וכל אחד יודע מה מציק לו", מסכם ישראל. "אני למשל, נעזר מאוד במראה האמצעית. זה ההרגל שלי. כשהילדים שלי נכנסים לאוטו – אני אוטומטית מכוון את המראה האמצעית עליהם. כך אני כל הזמן רואה אותם, במהלך הנסיעה, ואני כל הזמן זוכר אותם; יש כאלה שיורידו נעל וישימו אותה מאחורה; יש כאלה שישימו את התיק מאחורה; יש כאלה שיקשרו מחזיק מפתחות אליהם ואת הילד. כל אחד יעשה מה שהוא חושב שישיב את הריכוז בחזרה לילד שלו".