פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לפי מסורת חז"ל, "מגילת הקינות", חיבור אֵיכָה על חורבן הבית הראשון, מיוחסת לירמיהו הנביא. זה אלפי שנים היא נקראת ונלמדת, ברשות היחיד וברשות הרבים, וכדברי תורה אחרים, אף דבריה נקראים לא אחת – למגינת הלב – ונראים בעינינו "בכל יום כחדשים".
משמעות מיוחדת יש לקריאת המגילה השנה, לאחר מאורעות 7 באוקטובר. חלק ניכר מפסוקיה נראים כיוצאים מתוך אותיות המגילה היישר למציאות ימינו, ניבטים אלינו כצל שחור כבד מן החלון. "הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס". לא עיר אחת אלא יישובים שלמים שחרבו ונשרפו, תושביהם – אנשים, נשים וטף – עונו, נחטפו ונרצחו, והיו למס ולמרמס בידי פורעים פראי אדם.
בידודה המדיני של מדינת ישראל, האשמתה ב'פשעי מלחמה' ועצימת עיניים מחפירה ומבישה של רבות ממדינות העולם לנוכח מעשי הזוועה שנעשו, מעצימים את פסוקי הפתיחה של הישיבה "בדד". קולם של הצער והכאב, הבכי והנהי, נשמע מסוף העולם ועד סופו. "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה", אבל לא רק בלילה, אלא גם ביום, ובכל הימים והלילות. "וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים".
הכבישים השוממים בצפון, תמונות היישובים הנטושים, מראה עשרות אלפי הפליטים תושבי הצפון שהוכרחו לעזוב את מרכז חייהם ולנדוד – כבר כעשרה חודשים – לכל קצווי הארץ בלי שיוכלו לראות באופק מועד חזרה לביתם בזמן הקרוב, מחַיִים את פסוקי המגילה והופכים אותם מטקסט שנראה לרגע כמדע בדיוני ועתיק יומין למציאות חיה בת ימינו, כאן ועכשיו: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין". טילי הנ"ט, הרקטות, הכטב"מים ושאר מיני המשחית שמפילים חללים בקרבנו מדי שבוע, מהדהדים את פסוקי המגילה "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". חִדלונה הזועק של ההנהגה – הצבאית, המדינית והפוליטית – שנתגלה לפני עשרה חודשים במערומיו, והיעדר תוכנית ממשית ל"יום שאחרי", רק מעצימים את קינת הנביא: "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי".
במבוא לדוח "הוועדה למתן מענה לנפגעי 7 באוקטובר 2023" (שהייתה לי הזכות לעמוד בראשה והדוח הוגש לפני שבוע לשר האוצר) נאמר בהקשר זה, בין השאר:
"קול דמֵי אחינו ואחיותינו צועק אלינו. מן האדמה ומן האדם. מן המתים ומן החיים. מאורעות שמחת תורה תשפ"ד, יום שבעה באוקטובר 2023, חרתו צלקות עמוקות וכואבות, בגוף ובנפש, ודומה שרושמן לא יימחה לעולם. בעיני רבים, זהו היום הקשה והכואב ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. דם, ואש, ותימרות עשן. חושך, ענן וערפל. 'עד קַצוִוי העצב, עד עינות הלַיִל'. בוקה ומבוקה ומבולקה. אנו מצויים עדיין בעיצומה של המלחמה שהחלה באותו יום. מערכה קשה מנשוא, כואבת ומדממת. רבים מבין השבויים והחטופים טרם שבו אלינו, ואנו מייחלים ומתפללים לשובם אלינו במהרה, בריאים ושלמים. אלפי אנשים, בני משפחה וחברים, הורים, אחים ואחיות, ילדים וילדות, בני ובנות זוג איבדו את יקיריהם. משפחת השכול – האישי והלאומי – הולכת וגדלה מדי יום. אלפי פצועים נושאים עימם את כאבם וסבלם, בגוף ובנפש, והם יישארו עימם בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, בשוכבם ובקומם, עד אחרון ימיהם".
מאורעות רבים ואסונות קשים וכואבים מנשוא ידעו עם ישראל, התנועה הציונית והחברה הישראלית על כל חלקיה, מאז באו לעולם – פוגרומים. פרעות. מלחמות. פיגועי תופת. מגפות. אסונות. אכן, דומה שמאורעות 7 באוקטובר אינם דומים לשום מאורע אחר. לא בהיקפם – חטיפה וביזה, רצח והתעללות, פציעה והרג של אלפי בני אדם; לא באופיים – מעשי התעללות מזוויעים; לא במשכם – שעות ארוכות, ובמקרים מסוימים ימים שחלפו עד שכוחות ההצלה והביטחון הגיעו; לא בזהות ומיהות הנפגעים – חיילים ואזרחים, ובהם אנשים ונשים, ילדים וזקנים; לא בסוג הנפגעים – לא רק בודדים ואנשים פרטיים, אלא קהילות שלמות שאבדו או נפגעו באופן ממשי; לא במקום הפגיעה – חלק גדול מהאנשים נפגעו בתוך ביתם האישי ובתוככי חדרי הביטחון המבוטנים (ממ"דים) שבתוכם, כשעד לאותה עת דימו שהוא המקום הבטוח בעולם; לא בחוסר הוודאות מה אירע וכיצד – חלק מהמשפחות השכולות אינן יודעות עד היום מתי בדיוק הלך יקירם לבית עולמו ובאילו נסיבות; ולא בתחושת החידלון וההפקרה שליוותה את אזרחי המדינה באותן שעות נוראות, ובהם השורדים, בני משפחותיהם וחבריהם.
כאמור, מגילת איכה מהדהדת רבים מתחושות אלה. בספרה המעמיק של ד"ר יעל ציגלר, ראש בית המדרש "מתן" לנשים, ניתן להן ביטוי. לצד כותרתו, "איכה – אמונה בעולם סוער", מופיע – ודומה שלא במקרה – ציור שְמֵי המערבולת הלילית של ואן גוך. הסחרחרת השמיימית מבליטה את "הסער הגדול והנורא", צופן הרעה. אכן, בינות לעננים ניבטים צללי הכוכבים, עמומים אך מאירים.
כפי שמראה ד"ר ציגלר בפירושה היפהפה למגילה, גם בינות לערפילי החושך ולסערת הלילה, החורבן והשבר הנוראים, ניבטים הכוכבים. נחמות, קטנות כגדולות, שמציצות אלינו לרגע מתוך התוהו והבוהו, ומותירות – גם בתוך ה"חושך שעל פני תהום" – ניצוץ ונצנוץ של תקווה.
בדומה לרבי עקיבא, שלמראה השועלים המהלכים במקום המקדש שחק בשעה שעמיתיו בכו באֶבְלָם ושקעו ביגונם, דוויים וסחופים, גם במגילת איכה ניתן לגלות בין הסדקים את התקווה. ד"ר ציגלר מסבה את שימת לבנו לכך שביטוי לתקווה זו ניתן לא רק בסופה המוכר של המגילה, שמסתיימת בקריאה הגדולה "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", אלא גם בינות לחרכי הפסוקים הקודמים.
כטקסטים מקראיים אחרים, משקפת גם מגילת איכה מורכבות תיאולוגית. אין בה ניסיון לטשטש את המציאות הנוראה ולצבוע את מעשי האימה והחורבן הנורא בצבעים ורודים, ובקריאות שמחה (כמעשי חלק מהאנשים בימינו) בהיותן חלק מתהליך ה"גאולה" הבלתי נראה. להיפך, יש בה קריאות תימהון לרוב, ואפילו זעקות התרסה לא מעטות "כלפי שמיא". מעין קריאתו של משורר תהלים (ס, יב): "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ, וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ!".
ועדיין, לצד פסוקי הייאוש והקינה, מבצבצים, זעיר פה זעיר שם, גם פסוקי נחמה דוגמת "חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו" (ג, כג). כפי שהדגישה ד"ר ציגלר, בנקודת המוקד של הספר באמצע פרקו השלישי, מופיעים שלושה פסוקים (כה-כז) הפותחים כולם במילה "טוב", "הנוסכת על הקורא את קסם הרעיון האופטימי", שלפיו גם בעֵין הסערה, בלב המהומה, ניתן, צריך וחייבים למצוא גם "טוב", גם תקווה.
גילויי הגבורה של חיילים ואזרחים שנתגלו ומתגלים מדי יום בעשרת החודשים האחרונים, האחווה והערבות ההדדית, הסיוע והעזרה, פתיחת הלב, מלמדים כמה רב עדיין הטוב בקרבנו. הלוואי ונהיה ראויים להם ונזכה לראות בנחמת ציון וירושלים, ובהתגשמות דברי הנביא ישעיהו (כו, ח): "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ".
