יעקב ספוקויניבמה חטאו המרגלים? הרי משה ציווה עליהם: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" [יג, יח-יט]. על זה הם ענו: "וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" [כז, כח].
לכאורה עשרת המרגלים מסרו רק את המידע היבש. אלא שמילה אחת מסגירה את הטון שבו נאמרו הדברים – אֶפֶס. במילה זו, אומר בעל 'עקידת יצחק', טמון כל ההבדל. המרגלים נתנו להבין כי המחיר של כיבוש הארץ יהיה איום ונורא, אם בכלל ניתן יהיה לכבוש אותה. בכך חטאו לתפקידם. הם היו צריכים להביא את המידע ולא לעורר דכדוך וספקות אצל העם. כָּלֵב, לעומת זאת, אמר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". כָּלֵב ראה את הביצורים כחולשה. עם שהתבצר מחשש שהאויב יתקוף אותו. כָּלֵב האמין כי ציווי ה' מלמד שהמשימה ברת ביצוע. אותו המידע היה לכולם – השאלה הייתה כיצד לפרש אותו.
אחת מההתלבטויות של דוד בן-גוריון לפני ההחלטה על המעבר מהגנה להתקפה בתש"ח, 'תוכנית ד', הייתה קשורה לפרשנות על המידע שקיבל. הוויכוח התנהל בין אנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. אליהו ששון העריך כי הקבוצה של החוסיינים שבראשה המופתי הקיצוני, חאג' אמין אל- חוסייני, השתלטה על כלל הציבור הערבי בארץ. לפיכך, כל פעולה התקפית שתעשה ההגנה בשלב הזה, תגרור פעולות טרור של הערבים בכל הארץ. לעומתו, העריכו עזרא דנין ויהושע פלמון כי אין באמת שלטון אחד אצל ערביי ישראל, וניתן לפצל ביניהם. הפרשנות שלהם להתנהגות הכפריים הערבים הייתה, כי הם מחפשים שקט ולא כדאי לעורר אותם באמצעות פעולות התקפיות.
בן-גוריון לא אימץ במלואה אף לא אחת מההערכות הללו. הוא סבר כי יש להמתין עד שהבריטים יתחילו לצאת בפועל מהארץ ואז לפעול. בינתיים, יש לפעול באיפוק. ככל שגברו התקריות האלימות מצד ערביי הארץ, גבר התסכול בהגנה על המשך מדיניות 'ההבלגה'. יגאל ידין הכין תוכנית לפעולות התקפיות בכל הארץ. דנין ופלמון לחצו להמתין. השניים נדרשו להביא מידע ממקור ראשון בטרם ההחלטה לפעול. למרבה ההפתעה, לא היה צורך לרגל אחר בכירי הערבים בחשאי. הם הסכימו להיפגש עם אנשי הש"י. דנין נפגש עם נימר אל-הווארי, מפקד הנג'אדה, ארגון הנוער הלאומי הערבי. אל-הווארי היה יריב פוליטי של המופתי. דנין ופלמון נפגשו עימו מפעם לפעם כדי לבדוק אפשרות לשת"פ. אל-הווארי הבטיח לדנין שלא יצטרף למהומות שמארגן המופתי.
בפני פלמון עמדה משימה קשה יותר. הוא נתבקש לברר מהן תוכניותיו של פאוזי אל-קאוקג'י, שעמד בראש 'צבא ההצלה' של הליגה הערבית. קאוקג'י ישב בצפון השומרון, ומשם תכנן לכבוש את צפון ישראל. אלא שפלמון רצה לדעת אם במקרה של מלחמה נגד החוסיינים בהרי ירושלים, יבוא קאוקג'י לעזרתם. פלמון פעל בחכמה, ובטרם פגישתו עם קאוקג'י, נפגש עם אחד מפקודיו לבדוק מה רוצה קאוקג'י להשיג בפגישה עימו.
הלה ביקש להפגישם עם קאוקג'י מייד, אך פלמון התחמק. הוא רצה להתייעץ עם בן-גוריון, עד כמה יוכל ללכת לקראת קאוקג'י. בן-גוריון אישר לפלמון לפגוש את קאוקג'י, אך התנה זאת בכך שפלמון לא יתחייב לשום הצעה שתכבול את ידי כוחותינו בעתיד. להפתעת פלמון, קאוקג'י התבטא בגסות כלפי אל-חוסייני ואמר לו 'תהרגו אותו'. ואכן אל-הווארי וקאוקג'י לא נחלצו לעזרת כנופיות אל-חוסייני בקרבות מבצע נחשון. המידע על הפיצול בכוח הערבי, וכמובן הפיצול עצמו, סייעו לא מעט לניצחונות כוחותינו בתש"ח.
Yaakovspok1@gmail.com
