השילוב הראוי

פרשת 'דברים' מתחילה את נקודת הסיום בשליחותו של משה. אם נחזור אחורה לנקודת הפתיחה, הוא העלה טענות שונות מדוע אינו ראוי לתפקיד. אחת הטענות הייתה שהוא כבד פה וכבד לשון. משה היה מגמגם, וכדי להצליח להוביל את בני ישראל הוא נזקק לתמיכתו של אהרון. אם כך, כיצד הוא מסיים את תפקידו בנאום ארוך ומכונן של חמישה שבועות? האם הגמגום נעלם?

משה התחיל את התפקיד עם מוגבלות והקב"ה הצמיד לו סיוע, את אהרון שיהיה לו לפה. בזכות אהרון, משה יכול היה להביא את הכישורים האחרים שלו לידי ביטוי ולהתגבר על המגבלה. גם כאשר אנחנו רוצים להעסיק אדם עם מוגבלות בעבודה, המעסיק צריך להיות אקטיבי כדי לאפשר לאדם התאמות שיאפשרו לו להביא את שאר כישוריו לידי ביטוי. כאן עולה השאלה: אם המגבלה כל כך משמעותית, שצריך להשקיע באיש צוות נוסף שיעזור לו או במקרים אחרים חדר נפרד או התקנת מעלית, מדוע לא להביא עובד אחר? למה להשקיע בזה משאבים רבים כל כך?

התשובה מגיעה בחומש 'דברים'. לתעסוקה, לתפקיד, יש כוח מרפא. כאשר נכנס לתפקיד אדם עם מגבלה נפשית כמו דיכאון, חרדה חברתית, הפרעות אכילה וכדו', השתלבות נכונה בעבודה עשויה להיות מורכבת. אבל, עם רגישות והתאמות, הוא מקבל משימות, עומד בהן, מצליח לייצר ערך, להעלות את הביטחון העצמי, ואז העבודה יכולה להיות מרפאת ומשנת חיים. רווח גם לאדם וגם לארגון.

אולם, יש מוגבלויות שאינן נרפאות רק באמצעות כוונה טובה ותחושת הצלחה. אדם עם נכות פיזית, לקות שמיעה או ראייה ובמקרים מסוימים גם אדם מגמגם – לא יתרפא בזכות מקום העבודה. יחד עם זאת, המגבלה יכולה להיחלש בדרך אחרת. כמה שהשילוב ייעשה בצורה נכונה ואותנטית, העובדים והארגון יצליחו לראות אותו כפי שהוא ולא רק כ"אדם מוגבל", וכך למעשה אותו מאפיין יגביל אותו פחות.

למשל, הגמגום של משה כנראה לא נעלם עם השנים. אבל העם מכיר את משה, רגיל אליו ומעריך אותו על המנהיג שהוא. כך מתרחשות שתי תופעות מדהימות במקביל: משה למד לבטוח בעצמו, לעמוד מול העם ולדבר, והעם למד להקשיב לו למרות הגמגום. הגמגום אולי נשאר אבל המגבלה שבו, נעלמה.

להכניס אדם עם מגבלה דומה ליכולת שלנו להכניס כל אדם שונה מאיתנו לעבודה. אנחנו יכולים גם כמעסיקים וגם כחברי צוות, עוד בשלב ראיון העבודה והקליטה וגם לאחר מכן, לייצר סביבה ששמה דגש על חוזקות ולא על חולשות, שרואה בשונות תהליך בריא וחיובי. כך השילוב יצליח באמת.