העוקד והנעקד

כך שוֹרֵר משורר התהילים (פרק כד): "לְדָוִד מִזְמוֹר, לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָה. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶה. מִי יַעֲלֶה בְהַר ה', וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב  אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה".

שנים הרבה עבר הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת "הר עציון", לפני התיבה בימים הנוראים. תפילותיו הניעו לבבות רבים. לא כל כך בזכות איכותן המוסיקלית של התפילות, אלא היותם יוצאים מלב, לֵב נשבר ונדכה. ונכנסים אליו.

הרב עמיטל לא היה חזן. הוא היה 'בעל תפילה'. תפילתו הרקיעה שחקים, פתחה שערי שמים, הרטיטה לבבות. עמידתו לפני התיבה, כשלוח ציבור בישיבת "הר עציון", בלילה הראשון לאמירת הסליחות, בראש השנה או בשיא השיאים – ביום הכיפורים  – לא תישכח ממי שאי פעם חווה אותה. אין פלא שבמועדים אלה נהרו לבית המדרש הזה המונים, תלמידים ותלמידים לשעבר, וסתם 'עמך' ישראל, מבקשים להיות שותפים למחזה הגדול הזה.

חלק מאותם ניגונים מיוחדים, ניגוני הרב עמיטל, מיוחדים בצלילם, גם הוקלטו ונשתמרו לדורות.

במשך עשרות שנים נהרו רבים, בעיקר בליל ראשון של סליחות וביום הכיפורים, לישיבה שבגוש עציון. בוגרי הישיבה ובני משפחותיהם, ואחרים ששמעה של אותה חוויה מרטיטת לב הגיע לאוזניהם.

רבים זכו גם לשמוע את שיחותיו. שיחות של ליל "זכור ברית", "פרקי עקידה" של ראש השנה ושיחת הדוד החומק-עובר לפני השער בעת נעילה. גם שיחות אלה יצאו מן הלב ונכנסו אליו. כדרכו כל השנים, נמנע הרב עמיטל מכתיבת הדברים מראש, כשהם סדורים. הוא הכין לעצמו מספר ראשי פרקים, וציטוטי כמה מקורות. אלה נרשמו על פיסות ניר זעירות ושימשו מסד למשאות הגדולים.

כשהגיע לבית המדרש, היה הרב עמיטל מתבונן בקהל, נותן עיניו בעיניהם, ופותח בדברים שמתאימים לקהל שומעיו. מתוך כך היו הדברים חיים, זורמים כמעיין הנובע, ולא נתונים בסד שהוכן להם מראש. לימים, כונסו מקצת שיחות אלה בספר "עת רצון", שמעביר משהו מהאווירה המיוחדת.

אכן, לא הכתוב עיקר. לא הכתובים, האותיות והמילים, אלא מה שביניהן. לא הדברים והמנגינות, אלא השתיקות. רגעי חסד מופלאים, של דממה ושתיקה,  שנשתרבבו לשיחות ולתפילות. "בין גברא לגברא". היו אלה שתיקות רועמות, מהדהדות, שקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו.

"הבן יקיר לי אפרים", היה הרב עמיטל פוצח ברון, ומוסיף בעוז, עזוז וגבורה, "אִם ילד שעשועים". ואז, באחת, היה הקול נשבר לרסיסים, נשנק, מומלח בדמעות מכמירות לב. רק גיוס כל כוחות הנפש, לאחר כמה שברירי שניות, היה מאפשר לו להמשיך: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".

מי שהכיר את הרב עמיטל ואת תולדות חייו, ידע שברגעים אלה ממש מתנהל בתוכו הקרב המכריע, הגורלי, שבין העוקד לנעקד: הניתן עוד לומר "זכור אזכרנו עוד" ו"אתה בחרתנו מכל העמים" אחרי אושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה?

האפשר להתפלל – וכל שכן לשיר – "אהבת אותנו? ורצית בנו?" לאחר עקדתם של "שמונה נסיכי אדם", תלמידי הישיבה שעלו בסערה השמימה במלחמת יום הכיפורים?

"תאמינו לי", כתב הרב לימים, "בימים הנוראים היה לי קשה להגיד 'אהבת אותנו ורצית בנו'. אבל אמרתי, ואני ממשיך לומר. ואני אומר לריבונו של עולם: מיליוני יהודים אומרים 'אהבת אותנו ורצית בנו', הגיע הזמן שהקב"ה ישוב וירצה בנו!" 

שתיקה שנייה הייתה במהלך אמירת ה'קדוּשה', בעת חזרת הש"ץ. "הוא יִפֶן ברחמיו לעמו", היה הרב משורר בעוז, ואז היה נאלם דום. "ברחמיו? לעמו?"

השתיקה השלישית, מוכרת פחות, הייתה בברכת התורה. היה זה בשנה האחרונה לחייו, כאשר חש היטב שכוחו הולך ודל. זכינו – חבורה קטנה, מניין מצומצם של תלמידיו, שגרו בקרבת מקום –  להתפלל עם הרב עמיטל מדי שבת. מחלונות הדירה המסודרת להפליא ברחוב שח"ל 21 נראו הצבאים, מדלגים בינות לעצים של "עמק הצבאים" שמתחת לבית, מקפצים בין השיחים; ובבית פנימה: מניין שחרית של שבת. משהו כמו שעה ורבע – שעה וחצי נטו, לא יותר, כולל קידוש קצר בסוף. לא להטריח.

הרב עמיטל עלה לתורה כמעט בכל שבת. ההתחלה הייתה רגילה, בקול רם: "ברכו את ה' המבורך!". אך משהגיע הרב ל"אשר בחר בנו מכל העמים", נדם קולו באחת. וכך גם לאחרי הקריאה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", החל קורא בקול, אך משהגיע ל"אשר נתן לנו תורת אמת", פרץ בבכי.

ברות הלבב שֹרְתָה עם זיכרון השואה והבחורים שעולים בסערה השמיימה במלחמות ישראל, ולא תמיד יכלה להם.

אחד משרידי החרב, בן עירו של הרב עמיטל, שח לימים כיצד נדרש להתמודד עם השאלה הקשה שהציע לפניו אחד ממכריו לאחר שיצא מ'שם'. "אינני מבין", אמר הלה, "בשואה היו אנשים מאמינים שאיבדו את אמונתם בעקבותיה והיו לאתיאיסטים גמורים. היו גם אחרים, אמנם מעט, שעשו את המהלך ההפוך: מכפירה מוחלטת לאמונה שלמה, תמימה. אבל אתה, היית מאמין ונשארת מאמין. הא כיצד? כלום לא קרה? השואה לא שינתה אצלך דבר?"

הרב עמיטל היה מאמין גדול לפני השואה, ונותר מאמין גדול גם לאחריה. היה מאמין גדול לפני מלחמת יום הכיפורים, ונותר כזה גם לאחריה. אך כאיש אמת, כל ימיו לא הפסיק לשאול. ושתיקותיו בעניין זה, גדולות היו מדיבוריו.

אחד מבני חו"ל, בעל נפש אמן רגישה, נותר באותו יום כיפור של שנת תשל"ד בבית המדרש הריק, ישיבה שהתרוקנה באחת מתלמידיה. כמה ימים לאחר מכן, ועל אף שהיו אלה כבר ימי חג הסוכות עדיין היו "ימים נוראים", הוזמן להתארח וללון בסוכתם של הרב והרבנית עמיטל.

"כל הלילה", סיפר, "שמעתי את הרב מתהפך על משכבו, ממרר בבכי, כתינוק קטן". זכרם של תלמידיו האהובים לא מש הימנו אפילו לשעה קלה. בבקרים היה נוסע לעודד את הלוחמים בשתי החזיתות, בשעות אחר הצהריים היה מבקר את הפצועים בבתי החולים השונים. ובלילות היה יושב בסוכתו ובוכה. בכי תמרורים, מכמיר לב, קורע את הגוף והנשמה גם יחד. בכי על העבר, על ההווה ועל העתיד.

כלפי חוץ, כהתה עוצמת הבכי בחלוף השנים. גם הזיכרון ניטשטש מעט. אך כאיש אמת, שפעולתו אמת, שונא זיוף ומתעב את השקר, גם ואולי בעיקר בעבודת ה', לא נחה דעתו של הרב עמיטל מעולם ולא שבה למנוחתה. עד זיבולא בתרייתא.

כשדיבר על העקדה לא כיוון הרב עמיטל לבו רק לערוץ ההיסטוריה, אלא לערוץ המציאות. מציאות כואבת, צורבת בבשר החי, צובטת את הלב. כל ימיו תִעתע בשבילים, נע ונד בין העוקד והנעקד. בין אהבתו לקב"ה ולתורתו, לבין עבדיו הנעקדים על קידוש השם. באושווינצים ובברגן בלזן, במעוזי התעלה ובעמק הבכא.

הן ב"פרקי העקידה" שלו, והן בשאר שיעוריו, ביקש ללמדנו את השיעור הגדול מכל: לא לכל שאלה יש תשובה, ולא אחת יפה כוח השתיקה והדממה מכוח הדיבור והלהג האינסופי.

כידוע, מעשה העקדה זכה לעיון רב ונתלו עליו תלי תלים של פרשנויות. אכן, לעתים כוחו של הטקסט המקורי, כמות שהוא, ללא כחל ושרק, גדול מכל. על אברהם ויצחק ההולכים להר המוריה נאמר "וילכו שניהם יחדיו". ביטוי זה מופיע פעמיים בתחילתה של פרשה: קודם השאלה הנוקבת עד שאול תחתיות, "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה", ומיד לאחריה.

אך מאז תשובתו של אביו אברהם, "א-להים יִרְאֶה לו השה לעולה, בני" נסתתם פיו של יצחק. לא במעשה העקידה אף לא לאחריו איננו שומעים אותו מדבר עוד עם אביו אברהם. ושמא לא לחינם מדגיש הכתוב לאחר מעשה העקידה הנורא, "וישב אברהם אל נעריו".

"וישב" – לשון יחיד. אברהם, שב מ'שם'. יצחק, "הניצול הראשון", לא שב מעולם.

"וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדו". ה"יחדיו" – הראשון והשני, "יחדיו" של קדם עקדה – של אב ובנו היה, של אברהם ויצחק. ה"יחדיו" השלישי – "יחדיו" של בתר עקדה – לא היה עוד "יחד" של אב ובנו, אלא של אברהם ונעריו. ויצחק היכן היה? ומה טעם נעלם-נאלם פיו ואיננו שומעים עוד את קולו עד לאחר פטירת אברהם?

מי שאינו מזייף, מי שאינו משקר, לא יוכל להשיב. רק לשאול. הנעקד ניצל, אך מידת האמת שבו לא תוכל להכחיש: השבר שנוצר בינו לבין העוקד לא נרפא מעולם עד תום.

כך, בכל ימות השנה, וכך בעיקר בימים הנוראים, לפניהם ולאחריהם. כך, בימים ההם, וכך, בזמן הזה.

תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.