הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)כמה מונה הציונות הדתית? הנתונים בעניין הזה הם לא פחות ממדהימים, ויש בהם כדי ללמד רבות על המגזר הכל כך מיוחד הזה. במחקר שביצע ד"ר אריאל פינקלשטיין עבור 'נאמני תורה ועבודה', הוא מצא שהתשובה לשאלה הזו נתונה במחלוקת. לפי סקר שביצעה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2018 הציונות הדתית מונה קצת יותר מ-11% מהאוכלוסייה. אולם, סקרים אחרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן הלמ"ס) בין השנים 2014-2018 גילו שאחוז האוכלוסייה שמגדיר עצמו דתי הוא בין 14 ל-17 – פער של בין 6%-3% מהסקר האחר.
והנה עוד הפתעה: סקר אחר שנערך בשנת 2018 על ידי קמיל פוקס מצא שהציבור הדתי שאינו חרדי מונה 22% מן האוכלוסייה – פער של 11% מסקר הלמ"ס, ליתר דיוק: כפול ממה שהצביע עליו הסקר הראשון של הלמ"ס. כיצד ייתכן שיש פער כה גדול בין סקרים שונים שנערכו באותה שנה על הציונות הדתית?
התשובה ככל הנראה קשורה לזהות הנקראת 'ציונות דתית' (או דתי לאומי). מסתבר שזו זהות היברידית, שיש רבים שמזדהים איתה, אף שהם אינם חברים באופן רשמי במגזר הזה מבחינה פוליטית או חברתית. כך שבפועל, השאלה מה גודלה של הציונות הדתית תלויה מאוד באופן שבו מציגים אותה. ככל שנחלק את הזהויות ליותר קטגוריות, כך ניתן יהיה למצוא ציבור יותר גדול שהוא דתי ואינו חרדי.
אפשר לראות את ההשתקפות של המציאות הזו בחינוך הממלכתי דתי, שם על פי הנתונים לומדים כ-20% מהציבור היהודי בישראל (פינקלשטיין, הציונות הדתית בנתונים, עמ' 74). ואכן, כל מי שמסתובב במערכת החינוך של החמ"ד ימצא שם הרבה מסורתיים ואפילו חילונים, שמבקשים את החינוך הזה. האם הם חלק מהציונות הדתית? ובכלל, האם מסורתיים הם חלק מהציונות הדתית? ומה לגבי חרדים מודרניים? ומה לגבי חילונים עם זיקה מסורתית-יהודית חזקה?
זו המסקנה שהגיעו אליה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שם נכנסו לעומק הסקר הבודק את הזהות הנקראת ציונית דתית (הרמן, 2014): "המחנה הדתי לאומי גדול בהרבה משיעור הדתיים בלבד, בגלל ה'נספחים' הרעיוניים… שהצטרפו אליו מהקבוצות האחרות. פירוש ההרחבה ההשתייכותית הזאת הוא שנתוני למ"ס מטעים במידת מה, אם משתמשים בהם כאמת המידה הבלעדית להערכת גודל המחנה הדתי לאומי, שגודלו למעשה אינו סטטי".
אני סבור שתופעה זו מיוחדת לציונות הדתית, והיא מעידה על האופי המיוחד שלה. במגזרים אחרים, כמו החרדי או החילוני-ליברלי, הנתונים ברורים יותר, שכן אלו מגזרים המושתתים על רעיון אחד, וממילא אמת המידה להזדהות איתם יחסית ברורה. שונה מכך הציונות הדתית. הציונות הדתית היא תנועה רעיונית שחרתה על דגלה את השילוב בין עולמות – ציונות ודתיות, אמונה והשכלה, תורה ומדע, ישיבה וצבא ועוד. שילוב זה יוצר באופן טבעי מנעד מגוון של תוצרים, שיכולים לנוע על ספקטרום די רחב. יהיו כאלה שהמרכיב הדתי בזהותם יהיה חזק יותר מהמרכיב הלאומי, ולהפך. אבל זהו עניין שבמשקל, בעוד באופן עקרוני כולם שייכים לאותה אידיאולוגיה משלבת. מכאן הקושי הגדול בזיהוי גודלו של המגזר הציוני דתי. לא רק שהדתיות כשלעצמה היא ספקטרום די רחב, אלא שהשילוב שלה עם המרכיב הלאומי יוצר מורכבות ומגוון גדולים יותר.
מה הדבר מלמד ומה הוא דורש מאיתנו? לטעמי, יש להבחין כאן בין שתי גישות: הגישה המצמצמת, זו הרואה בציונות הדתית אך ורק את אותו חלק שחובש לראשו כיפה סרוגה, משתייך לקהילה ציונית דתית, ותרבותו היא מגזרית. גישה זו עוסקת לא מעט בשלילת זהויות אחרות שאינן מתאימות למודל המצומצם שבו היא אוחזת, והיא משתמשת בשפה פנים-מגזרית שאינה מתכתבת עם אנשים מחוץ למגזר; לעומת זאת, יש את הגישה המרחיבה – זו שפותחת את שערי הציונות הדתית עבור כלל הזהויות המורכבות מזיקה עמוקה למסורת היהודית מחד גיסא ולרעיון הציוני מאידך גיסא. גישה זו מבקשת להכיל ולא להדיר, מחפשת את המשותף ולא את המפריד, וגם מסגלת לעצמה שפה כלל-ישראלית.
אני מצדד בגישה המרחיבה. שאיפתי היא שהציונות הדתית לא תהיה מגזר מצומצם, אלא תהווה את חברת הרוב היהודית במדינת ישראל. לא במובן הזה שכולם יאמצו את תרבותה המגזרית, אלא שהיא תהפוך להיות שם כולל לכל מי שמשלב יהדות וישראליות. שלא יהיה לה חינוך מגזרי, אלא היא תשתלב בחינוך הממלכתי כולו ותצליח להביא לשם חינוך יהודי, שכל כך חסר היום. שהיא תיפתח לעדות המזרח ותשתלב בתרבותם, שלא תפקיר את הפריפריה לידי ש"ס, שתתחבר לחילונים בעלי זיקה ליהדות, תסמן עבור כלל עם ישראל את דרך השילוב, ועוד. זוהי דרך של התקרבות ולא של קירוב.
לו יהי.
