הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)"העולם כולו נגדנו", כתב יורם טהרלב בשנת 1969, בשיר שכבש את מצעד הפזמונים, ונראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה. מעמדה הבינלאומי של ישראל נמצא בימים אלה באחד מרגעי השפל שלו. אלא שאז, כפי הנראה, זה לא כל כך הזיז לנו. "לא נורא, נתגבר, גם אנחנו עליהם לא שמים יותר", שר ששי קשת, וחתם: "כל מי שהוא נגדנו – שילך לעזאזל".
קל להבין מדוע לא היה איכפת לנו אז. שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל היתה הגיבורה של המזרח התיכון וסמל הצלחה עולמי. הגאווה הלאומית הרקיעה שחקים ובאמת חשבנו שאין אף אחד שיכול עלינו.
והיום? מדינת ישראל היא עדיין סמל הצלחה בינלאומי בתחומים רבים. אך האם אנחנו יכולים כמו אז להרשות לעצמנו לזלזל במה שהעולם חושב עלינו? את הטון המזלזל אני שומע לא מעט. אני שומע זאת מאנשים שאומרים שכל העולם אנטישמי ולכן אין צורך לחפש הכרה ותמיכה בינלאומית. אני שומע זאת מפוליטיקאים שמתבטאים בצורה מופקרת ונותנים תחמושת ביד שונאי ישראל בעולם להחרים אותנו ולהגביר את האנטישמיות. והאמת היא שאני רואה את זה גם בהתנהלות של הממשלה ביחס להסברה הישראלית בעולם, שכמעט שלא קיימת. שנתיים לתוך המלחמה, למדינת ישראל אין שר הסברה במשרה מלאה, אין מערך הסברתי במדיה החברתית, ואפילו את היחידים שעשו עבודה נהדרת בתקשורת העולמית – פוטרו. אין לי דרך להסביר את הפקרת השטח התקשורתי וההסברתי הזה. כנראה שהעולם לא מעניין אותם.
אבל זו גישה מוטעית. היא מוטעית בראש ובראשונה משיקולים אסטרטגיים. חלק מרכזי בניצחון המלחמה הוא עיצוב הנרטיב. אם מדינת ישראל תכריע את חמאס אבל בעולם זה ייתפס כפשע מלחמה, זה ייפגע עמוקות בניצחון וביכולת שלנו להחזיק בו. ראו עד כמה זה בעייתי אפילו ביחס לניצחון הירואי כמו זה שהיה בששת הימים. העובדה שעד היום הנרטיב הרשמי של מדינת ישראל הוא ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים כבושים, מונע מהניצחון של ישראל להיות מושלם. גורל השטחים עדיין בסכנה. אילו היה ישראל מעצבת את הנרטיב ביחס למקומות הללו אחרת, הניצחון שלה היה יכול להיות מושלם – כפי שהיה במלחמת העצמאות.
אותו דבר קורה בעזה. אם בתחילת המלחמה הנרטיב העולמי היה שישראל נלחמת בכוחות רשע כמו דעאש, היום הנרטיב הוא שישראל נלחמת בעם הפלשתיני. כלומר, לא מדובר במלחמה בטרור אכזרי אלא יש כאן מאבק לאומי. אין אסון גדול מזה למלחמה ולהישגים שלה. כדי לנצח חייבים להזכיר לעולם שאנו נלחמים בכוחות של רוע, ולשם כך צריך לעסוק כל העת בהסברה.
אבל זה לא רק עניין אסטרטגי אלא גם מהותי. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי", כתב הראי"ה קוק בתקופת מלחמת העולם הראשונה. היציאה לגלות, לדעתו, קרתה מפני שהעם היהודי לא יכול היה מבחינה פנימית לקחת חלק פעיל בעולם שבו מדינות התנהגו באופן ברברי. אופיו של עם ישראל הוא אחר, ולכן הוא הושם בהקפאה בגלות עד אשר הוא יוכל לשוב ולקחת חלק פעיל מבחינה פוליטית בעולם מתוקן יותר.
ואכן, "הגיע הזמן", ממשיך הרב קוק, "קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה הא-לוהית הברורה". כשעם ישראל יחזור לפוליטיקה העולמית, היינו לתפקד כעם בין העמים, זה יהיה בזמן בו האנושות תתעלה ועם ישראל יוכל לנהל פוליטיקה נקייה, המבוססת על ערכי הטוב והיושר. זה חלק מהמנדט שלנו בחזרתנו לקיום מדיני; אחרת אין למסגרת הפוליטית שלנו הצדקה.
ברור שלשם כך, העולם צריך להכיר ולראות את הטוב והיושר שלפיהם אנו פועלים. הדבר כתוב ונשנה במקורות לא מעט. משה מייחל בספר דברים שהעמים יראו את עם ישראל ויכירו שהוא "עם חכם ונבון". הנביאים מדברים שהגויים יעלו לרגל ויכירו בממלכת ישראל כמקור של רוח לעולם כולו. וזה גם היה הרעיון המכונן של התנועה הציונית – להקים מדינה לעם היהודי לא כדי להתנתק מן הגויים אלא כדי לקחת חלק במשפחת העמים ולהוות חברת מופת שתוכר בכל העולם.
את ייעודנו במדינה אי אפשר למלא בלא הזיקה לעולם. אז נכון, יש המון אנטישמיות ואנטי-ישראליות. האסלאם משתלט על אירופה והפרוגרסיביות הקיצונית לא מפסיקה להלקות את עצמה. ועדיין – יש הרבה כוחות בעולם שאפשר וצריך לעבוד איתם. צריך לפעול בתבונה ולהיאבק על טוב והישר גם במציאות הזו. אז למה יש שמזלזלים בזה? למה יש שהרימו ידיים ולא נאבקים בזירה הזו? האם זוהי ציונות?
