הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)האם הציונות הדתית (כתנועה) צריכה מפלגה מגזרית שתייצג אותה בכנסת או שהיא צריכה להתפזר בין כל המפלגות הקיימות? זו שאלה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם במערכות בחירות שבאות והולכות. בפועל, ח"כים ציונים דתיים נמצאים גם במפלגה מגזרית (או מפלגות מגזריות) וגם בכלל מפלגות הבית, וכל פעם כשרוח של בחירות נושבת באופק, השאלה הזו שבה ומעסיקה רבים במגזר.
השאלה הזו אינה רק פוליטית, אלא נוגעת בעצם זהותה של הציונות הדתית. האם הציונות הדתית היא בכלל מגזר? אם תשאלו סוציולוגים וסוקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הם יגידו ודאי שכן. הרי לציונות הדתית יש מערכת חינוך, ישיבות, מכינות ומוסדות עצמאיים, ואפילו גם יישובים נפרדים פה ושם. מצד שני, מבחינת אורח החיים הממשי, הציונות הדתית נוטלת חלק במרקם החיים הכללי. היא שותפה מלאה בכל מערכות החיים במדינת ישראל, נוטלת חלק שווה בעולם הכלכלי והתעשייתי, הפרטי והציבורי, הביטחוני והתרבותי, החברתי והפוליטי. היא לא חיה כמגזר מבודד – ודאי שלא כמו המגזר החרדי והערבי.
הציונות הדתית היא אפוא תופעה מוזרה, שאין דומה לה במרחב הישראלי. הנבדלות שלה מצד אחד והמעורבות שלה מצד שני הופכות אותה לישות מרתקת ומורכבת. מצד אחד יש לה אינטרסים פרטיים, כמו לכל מגזר, שאותם היא מבקשת לשמר. מצד שני, השאיפות שלה הן כלל ישראליות. המורכבות הזו היא גם מקור עוצמתה וגם מקור חולשתה. זהו מקור עוצמתה כי כשהציונות הדתית משתלבת במוסדות המובילים של המדינה היא לרוב מתברגת מאוד גבוה בהם. מצד שני, זהו מקור חולשתה, שכן הדבר בא לא פעם על חשבון האינטרסים הפוליטיים שלה. הדבר מתבטא גם בפסיכולוגיה המגזרית: מצד אחד, יש לציונות הדתית גאוות יחידה מאוד גדולה, בעיקר בזכות החינוך ורוח ההתנדבות הגדולה שבה. מצד שני, יש לציונות הדתית לא פעם רגשי נחיתות אל מול הציבור החרדי, שזהותו נדמית כיותר מוצקה מבחינה דתית, וזאת בגלל הסגירות המאפיינת אותו.
אז מהו המענה לפרדוקס זה, וכיצד הדבר אמור להשפיע על הייצוגיות בכנסת?
ככל הנראה, כמו לכל פרדוקס טוב, המענה הטוב ביותר שניתן לתת הוא לא זה שיפתור את הפרדוקס אלא כזה שיצליח להחזיק בו. פרדוקס נובע מכך שאנו מבקשים להחזיק שתי אמיתות סותרות בבת אחת, וכל פתרון שנציע לו יצטרך למעשה לוותר על אחת מהן. גם בהקשר הציוני-דתי, הניסיון להכריע את הפרדוקס ייאלץ אותנו לוותר על אחד מהמאפיינים הבסיסיים ביותר של הציונות הדתית – השקפה עצמאית לצד מעורבות בחברה הכללית – ולכך איננו מוכנים. לכן, במקום לפתור את הפרדוקס, עדיף אפוא להחזיק בו. הציונות הדתית היא מגזר ששואף כל העת לצאת ממגזריותו. והתנועה הזו, של הלוך ושוב, היא חלק מסוד קיומה.
כיצד הדבר אמור להתבטא בתחום הפוליטי? ובכן, נראה שאת הציונות הדתית צריך גם כאן וגם כאן. עליה גם לקבל ייצוג במפלגה עצמאית שתדאג לאינטרסים המצומצמים של המגזר, וגם לקחת חלק בכלל מפלגות הבית כחלק מההנהגה הממלכתית של המדינה. עליה גם להתבדל פוליטית וגם להיות מעורבת פוליטית, בדיוק באותו האופן שבו מתקיים המגזר. תגידו, אם כן, מה חדש? והרי בדיוק כך הדבר מתקיים היום, כפי שהצבענו בהתחלה?
לדעתי, יש כאן דיוק שחשוב לעשותו. ככל שמדובר במפלגה ציונית דתית מגזרית, עליה להתמקד בעיקר בייצוג האינטרסים המגזריים של הציונות הדתית ושיפורם. הדבר חשוב במיוחד בתחום החינוך. אך מפלגה שכזו צריכה לזכור שהיא מגזרית, דוברת שפה מתבדלת. היא לא תהיה מפלגת שלטון ולא תוכל להנהיג את כלל הציבור בנושאים קריטיים. מי שרוצה לעשות זאת ולהשפיע באופן רחב על חייהם של כלל אזרחי המדינה, צריך לפעול מתוך מפלגה כלל ישראלית ולא מגזרית. כי רק אז הוא דובר שפה משותפת ויכול לתת ייצוג לכלל חלקי העם. הוא לא לעומתי אלא חלק מהציבור הכללי הרחב.
הבעיה לדעתי מתחילה כשמפלגה מגזרית מתיימרת להוביל את כלל החברה בנושאים מהותיים, ואז יש התנגשות של שפות, אמונות וערכים באופן שאינו מיטיב עם החברה כולה. כך שאם הציונות הדתית רוצה לעבור למושב הקטר במדינה, עליה לעשות זאת מקרון משותף של כלל החברה הישראלית ולא ממפלגה מגזרית. מפלגה מגזרית תמלא את ייעודה אם תעסוק בעיקר בצרכיה המגזריים.
