הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בשבוע החולף ציינו 600 ימים למלחמת 'חרבות ברזל'. למעלה מ-600 ימים שבהם 58 חטופים עדיין נתונים בשבי חמאס, ומוצא לשחרורם איננו באופק. למעלה מ-600 ימים שבהם החברה הישראלית משוסעת וחלוקה יותר מתמיד באחת הסוגיות הכואבות והקשות בתולדותיה – סוגיית עסקת החטופים.
אם בתחילת הדרך חשבנו שהדרך להחזרת החטופים עוברת דרך הכנעת חמאס, ושתי המטרות עולות בקנה אחד, ככל שחלף הזמן הבנו ששתי המטרות אינן מתיישבות יחד. כלקחים מפעולות חילוץ של חטופים, חמאס מאיים להרוג את החיים שבהם ולהעלים את החללים שבהם, ברגע שירגיש שצה"ל מתקרב. זו הסיבה שישנם מקומות שצה"ל לא נכנס אליהם בתמרון בעזה. וכל עוד יש מקומות כאלה, חמאס לא באמת יוכנע. הוא משחק עד טיפת דמו האחרונה, ואותה הוא כורך בדם החטופים.
מכאן הדילמה האכזרית – האם יש ללכת לעסקה שתחזיר את כל החטופים גם במחיר הפסקת הלחימה והשארת שלטון חמאס; או שיש להמשיך במלחמה עד הכרעת חמאס גם במחיר חיי החטופים? לשני הצדדים יש השלכה על חייהם של המוני בני אדם. המתנגדים לעסקה מעמידים בסיכון את החטופים ופוגעים גם במשפחותיהם הרחבות, הקהילות הקשורות אליהם ובערך הערבות ההדדית. התומכים בעסקה מסכנים בני אדם שייפגעו בעתיד מחמאס שימשיך להתקיים ומאלפי אסירים משוחררים שיחזרו לעסוק בטרור.
volodymyr-hryshchenko
הדילמה מורכבת וקשה וניתן להעלות טיעונים לכאן ולכאן. וכאן מופיעה הנקודה שכה מטרידה אותי. כי החברה הישראלית, לא רק שנראה שהיא לא הכריעה בוויכוח הזה, אלא שהיא בכלל לא התחילה לנהל אותו. כמו במקרים רבים, גם כאן, הוויכוח סביב העסקה הפך להיות לא ענייני, אפוף בסיסמאות וזלזול בוטה של צד אחד במשנהו. כך שגם לאחר 600 ימים, עוד לא התחלנו לנהל את הוויכוח בכלל. אנו מתווכחים על עצם האפשרות לנהל כאן ויכוח. וכאן אני מתווכח עם רבים משני הצדדים.
הנה דוגמאות: בראיון שהעניקה לאחרונה פרופ' יולי תמיר לנוה דרומי, האשימה תמיר את המראיינת והצד שהיא מייצגת (ימין) לדבריה, כמי שלא אכפת להם מחיי אדם ואין בהם אנושיות. תמיר מבטאת בכך קול נפוץ. רבים מציגים את המתנגדים לעסקה בממשלה ובחברה כאנשים ערלי לב שלא אכפת להם מחיי אדם. עד כדי כך הגיעו הדברים שאנשי תקשורת רציניים תהו אם מתנגדי העסקה בכלל שמחים לראות חטופים ששבו הביתה בעסקות הקודמות. זה איננו טיעון אלא דמוניזציה. אין בכך טיפת כבוד לצד האחר.
מנגד, תומכי העסקה מוצגים כמי שפועלים מרגשנות ילדותית, המנוגדת לחשיבה רציונלית. כך, הרב חגי לונדין כתב בפוסט מיום 25.2.24, שתמיכה בעסקה היא "כניעה לנהנתנות רגשנית קצרת טווח", ואילו הרב מיכאל אברהם כינה בבלוג שלו את התמיכה בעסקה כפסיכוזה אמוציונלית, לא פחות. גם זה איננו טיעון אלא דמוניזציה, וזוהי ממש תמונת ראי לדבריה של תמיר. כאן מאשימים את תומכי העסקה שהם ילדותיים וחולי רוח.
ואיה הוויכוח הענייני, זה שנותן כבוד לדילמה עצמה? איה בית המדרש שבו ניתן יהיה ללבן את השאלות הללו מתוך כבוד לצד השני וחשיבה מקורית של איפכא מסתברא?
תאמינו לי שחיפשתי. כבר למעלה מ-600 ימים שאני מחפש דיון רציני בסוגיה הזו. דיון שיכנס שיקולים ביטחוניים וגיאו-פוליטיים, אבל לא פחות מכך שיקולים ערכיים הקשורים לזהותנו כיהודים-ישראלים. חיפשתי במוסדות התורניים והאקדמיים. חיפשתי בערוצי התקשורת, בעיתונות הכתובה והדיגיטלית, בטלוויזיה וברדיו, אך לא מצאתי. בדיון כה נוקב, שחיי כה רבים תלויים בו, ביקשתי למצוא דיון שכנקודת פתיחה ייתכן כבוד לשאלה ולצדדי הספק. אך לא מצאתי. כן מצאתי פופוליזם זול. כן מצאתי התלהמות וזלזול בוטה. כן מצאתי התנשאות. לא מצאתי דיון. באף מקום.
בעולם מתוקן, הפרלמנט, כמקומם של נבחרי הציבור ומייצגיו, וכמקומו של הדיבור (מכאן המילה פרלמנט), היה צריך לעשות זאת. אבל כיום, במקום שהכנסת תעשה זאת, היא הפכה בעצמה לבעיה. במשכנו של הדיבור אין דיבור, אלא צעקות. במקום שהוקם כדי לנהל דיון אין דיון, אלא חילופי האשמות. הכל הפך להיות מופע זול של צעקנים וצקצקנים שרוצים לגרוף עוד קצת רייטינג ברשתות החברתיות.
החברה הישראלית זקוקה למוסד אלטרנטיבי, אזרחי ולא פוליטי. כזה שבו נוכל להתחיל לדבר ולדון כמו שצריך. סוגיית החטופים היא רק דוגמה אחת לצורך במוסד שכזה, אך כמובן שיש עוד סוגיות רבות שיש לדון בהם. האם נוכל לשוב ולשוחח כאן, פנים אל פנים, מתוך כבוד לצד שנגדי ומתוך טיעונים עניינים?
אני מתפלל שסוגיית החטופים תיפתר במהרה. אבל בעיית הדיבור כנראה שעוד תישאר איתנו. ובה עלינו להתחיל לטפל. כבר היום.
